מסע הניצחון של נבחרת ישראל / טור

רשימת התירוצים הייתה מוכנה: לקחו לנו את הביתיות, ההכנה הייתה קצרה, טורניר הכנה שהועבר למוסקבה, המתאזרח שלא באמת רצינו ופספס את רוב ההכנה, המאמן חדש, וכמובן "המצב".

עוד על ניצחון הנבחרת:

• טוטאל בסקטבול: ישראל העפילה לאליפות אירופה
• אדלשטיין: "הכי חשוב היה לנטרל את האגו"
  

אבל אפשר גם לשים הכל בצד ולעשות את העבודה. ולכן חייבים לפרגן באופן טהור ונקי לנחישות, לכדורסל, להתקדמות תוך כדי הקמפיין, לחיבור הקבוצתי, לשילוב הכוכבים עם הפועלים השחורים, לאווירה ולתחושת הביחד. כשזה קורה זה נראה כל כך פשוט, אבל רק לעיתים נדירות זה מושג. תעודת כבוד לכל מרכיבי נבחרת ישראל, ובראשם לארז אדלשטיין.

ארז אדלשטיין. ידע להגיע לראש של הכוכבים שלו(צילום: באדיבות איגוד הכדורסל)

ארז וליאור ליובין, שהובילו את מכבי רמת גן והפועל תל אביב כצוות מאמן-רכז בתחילת שנות ה-2000, שיחזרו עכשיו את ההצלחות בנבחרת, דרך רכז ההווה גל מקל. עדי גורדון ודורון שפר היו גארדים קולעים, מאיר טפירו (עדיין) רכז גדול, אבל נדמה שזמן רב, אולי מאז הדור של רכזי העל (מרזל, מוסקוביץ', לייבוביץ', ארואסטי), לא היה כאן רכז טהור איכותי כל כך כמו מקל. ולחיבור עם צוות האימון היה חלק גדול בהצלחה הזו.

אבל השחקן שחתום יותר מכולם על ההצלחה הזו הוא עומרי כספי. בשנים הראשונות ב-NBA היה עליו לחץ להוכיח שמעמדו בנבחרת מוצדק, והוא קצת לקח יותר מדי, התאמץ להוכיח. אולי דווקא בגלל העונות האחרונות הקשות שלו, בהן שיחק פחות, והרבה בזכות העבודה המנטאלית של אדלשטיין, משהו התרכך באישיותו, הוא נפתח לסביבה ובעיקר התמסר להצלחת הקבוצה.

עומרי כספי. משהו התרכך באישיותו(צילום: באדיבות איגוד הכדורסל)

בשביל הניצחון כספי עושה הכל - עמדה 4, עמדה 5, שומר על הכוכבים, נלחם בריבאונד, סוחט עבירות, ואז גם דופק את השלשות נגד האיזורית. השחקן עם מדד הפלוס-מינוס הגבוה ביותר. רק תן לו W והוא מרוצה.

הבסיס לכל ההצלחה של הנבחרת היא הגנה אישית לוחצת, אבל חכמה, מתקיפה, יוזמת, מכוונת, ולא רק מלווה ופסיבית. כזו שלוקחת סיכונים, אבל מחושבים ומתוכננים. חילופים על תנועות לא מאיימות, לחץ על תנועות עומק וגיא פניני ששומר הגנה מרחבית, עוזר לכל דאבל טים, עושה לפעמים טריפל טים.

מקל ואליהו בהגנה. הרבע הראשון מול הולנד היה אמנות(באדיבות איגוד הכדורסל)

הרבע הראשון הערב (א') מול נבחרת הולנד היה אמנות של הגנה. זה היה משחק מסוכן שהנבחרת הפכה אותו לקליל. כמו משחק במתנ"ס כשמגיעה אלופת הליגה נגד חבר'ה שהתארגנו שעה לפני. 

השידור הטלוויזיוני הוסיף לאווירה ההזויה, עם בעיות בפסקול וצבע אדום שמתפרץ למרקע ומזכיר לנו למה אנחנו שם ולא פה. אבל איך יודעים שישראל מארחת? יש די ג'יי שחופר בראש עם ווליום מוגזם כשיש רק מאה איש באולם. דברים שאף פעם לא משתנים.

במגרשי מתנ"ס ובמשחקים באווירה כזו, הדבר החשוב ביותר הן הקליעות הפשוטות. לשחק פשוט, לנוע בלי כדור, והאסיסט שמביאה המסירה הנוספת מייצר קליעה קלה שנכנסת באחוזים גבוהים. כל אלה מייצרים את הפער הראשוני שמסדר ביטחון.

אוהדי הנבחרת בקפריסין. כמעט כמו בנוקיה, כמעט...(באדיבות איגוד הכדורסל)

ישראל הובילה את כל הנבחרות בקמפיין באסיסטים, וזה לא רק מעיד על חיבור קבוצתי, אלא גם על הדרך הנכונה לשחק באווירה עייפה, בלי טירוף ואדרנלין מקהל ביתי.

לפעמים אפילו היה פרגון יתר, אבל זו עדיין הדרך הנכונה לשחק. בסוף הרבע הראשון: 1:8 באסיסטים לישראל, 1:8 באיבודים להולנד. 

אם להיות הוגנים - יש גם גורמים מקלים. שיחקנו נגד ההרכבים המשניים ונטולי הכוכבים של הולנד ומונטנגרו, ואנחנו היינו בהרכבנו החזק ביותר. אבל זה ממש לא מוריד מההישג. היעדרו של נוקיה הפך אפילו למעין יתרון - נוצר חיבור, נוצרה תחושת בהילות, להיות או לחדול בכל משחק, קבוצת יהודים-ישראלים נודדת בין שדות תעופה בגולה כדי לנצח את הגויים.

המסע הזה הפך לחלק מהקסם של הנבחרת הזו, אבל כמובן שהיה יכול להיות מרגש לראות אותה בנוקיה מלא מפה לפה. והמשחק אמש היה בעצם מסע הניצחון של הנבחרת - במקום תהלוכת ניצחון באבן גבירול, הם עשו את זה על המגרש. בראבו ארז, בראבו בחורים. נתראה באליפות אירופה.