לחצות את הגבולות עם יובל שמעוני

רק לפני חודשיים ראה אור רומן חדש של דורית רביניאן לאחר 15 שנים מאז פרסום הרומן הקודם שלה, והנה מגיע תורו של יובל שמעוני: עשור וחצי אחרי "חדר", שנחשב לאחת היצירות המעניינות והמיוחדות בספרות העברית החדשה, הוא חוזר לתודעה הספרותית עם יצירה אחת כרוכה בשני כרכים בשם "קו המלח". 

• פיליפ ק' דיק בתרגום חדש
• סוזנה הבוכייה: שתי נובלות בספר אחד
• נטישות ופרידות בספרים של אחרים
  

רומן זה - להבדיל מ"גדר חיה" של רביניאן - הוא רומן עצום כבד, איטי, שבו ניכר הסגנון המפורט הידוע של שמעוני, והוא מהווה אתגר של ממש עבור הקוראים; ודאי בתקופה כה תזזיתית שמקדשת את הגירויים המיידיים.

"קו המלח". מסע בין תקופות ועולמות(עטיפת הספר)

סיפור המעשה מתרחש לאורך מספר דורות וכמה יבשות. תחילתו ב 1904, בצפון הודו, אליה מגיע רוסי יהודי פצוע שנמלט מהפרעות, לאחר שנטש את כל מה שידע, הכיר ונאבק למענו. מי שמטפל בו הוא רופא אנגלי שבור לב, האובססיבי לגבי אשתו שעזבה אותו בעת שהותם ברומא, והוא נחוש לנקום בגבר שהופיע כמו משום-מקום, וגזל ממנו את אהבת חייו.

שתי הדמויות הללו מייצרות נרטיב כפול שדרכו נבחנות שאלות של מוסר, זהות, בגידה, מולדת וערכים, המובעים במסע ארוך ומייגע, מסע חוצה גבולות. נדבך נוסף של הסיפור מתרחש כעבור מאה שנה, עם הופעת נכדו של היהודי הרוסי אשר מגיע מישראל כדי לחקור את היעלמו של הסב. או אז מתערבב העבר עם ההווה, ושמעוני בונה הקשרים מרתקים בין המציאות הישראלית והמציאות הקשה שהדורות הקודמים חוו רחוק מאוד מכאן.

לפני ארבע שנים, במסגרת כתבה ב-ynet על הספר "חדר", סיפרה העורכת אילנה המרמן כי "המיוחד בכתיבתו של שמעוני הוא הצירוף של שליטה מושלמת בשפה ובסגנון עם התבוננות חדה, רגישה וחכמה בפרטי הסביבה שהעלילה מתרחשת בה ובדמויות הפועלות".

אין כל ספק, שמה שהיה נכון ומובהק כל כך ב"חדר", ושהמרמן כה היטיבה לנסח, תקף עד מאוד גם ברומן החדש, על אף שהוא שונה ממנו מבחינת העלילה, ההתפרשות הגיאוגרפית האדירה, ועירובי הזמנים והמרחבים. גם אלו שיתקשו לצלוח את ההתקדמות האיטית והתובענית של סיפור המעשה, יתקשו להישאר אדישים אל מול יכולתו של שמעוני לעצב מבנים לשוניים שכמעט ואינם נראים בספרות העכשווית, לבטא תכנים פילוסופיים וחברתיים עמוקים במערך עלילתי נוקשה וקודרני, ולנסח ברהיטות ובהירות את הדמויות שברומן ואת הסביבה שבה הן פועלות.

מאפייני הדמויות נגלים ומוסתרים שוב ושוב, במעין מחול שדים שאינו מאפשר קביעה חד-משמעית אודותן; נוכחותן עזה, פעולותיהן מובהקות, ומתוך הבהירות הזאת דווקא הצללים של הדמויות תופסים את מרכז הבמה: הטרגדיות, החרדות, המסע הפנימי והחיצוני שהן עוברות, הפענוח העצמי, המניעים - כל אלו, גם אם הם מוצגים בצורה מופגנת יותר (כמו אצל הרופא האנגלי, למשל) תמיד עטופים בדוק של ערפל, כמעין מסתורין המרתק את הקוראים ומחייב אותם להיצמד לדמויות, להיקשר אליהן וללכת איתן את המסע הארוך ששמעוני מעביר אותן.

יש משהו אנכרוניסטי ב"קו המלח", ולא רק בשל אורכו שנדמה ככמעט בלתי סביר. שפתו של שמעוני - עשירה ומורכבת ככל שתהיה - די זרה לספרות העכשווית. כמו כן הקצב האיטי של הרומן, התיאורים הפרטניים המסועפים, בניית הסצנות כטורדות מנוחה, אווירת החנק העזה המלווה בתחושת רדיפה וסכנה בלתי פוסקות, והעמדה תמידית של ספקות.

כל אלו מכוננים קריאה שפעמים רבות ניתן להמשיל אותה לצעידה בדיונות ענק. אנו נבלעים פנימה, צועדים באיטיות בין נבכי הסיפורים והעלילות, בין התקופות השונות, הרעות החולות, הקורבנות והתעוזה, ההרואיות והאנוכיות; ויותר מכול - במרקם הסבוך שארג שמעוני, שמסרב להיפרם בקלות ובשיטתיות.

הוא אינו מציג תופעה או בעיה פסיכולוגית או רגשית של דמות ומעביר אותה מסע כדי שתמצא את גאולתה. הוא אינו מעוניין להעמידה במכשולים כדי להציג את הקשיים והאופן שבו העבר משפיע על ההווה, או לטוות הקשרים ברורים מאליהם במפגש המסעיר בין דורות, צאצאים ואבות. להפך. שמעוני מתעניין - כך עולה לדעתי מהרומן - באופן שבו כל מקרה ספציפי משפיע על דמות, וגם כאשר הוא מראה כיצד העבר, הטראומה, הפוליטיקה החיצונית או המשבר האישי-המשפחתי מעצבים אדם, הוא חושף את מנגנוני הנפש האינדיבידואליים ומראה איך הסביבה המשתנה משפיעה על טיפוסים שונים.

יותר מששמעוני מצליח לבטא היטב את "הדרך" הוא מבטא את "המצב"; כלומר, את האופן שבו סיטואציה מסוימת במקום מסוים, על המאפיינים הספציפיים שלהם, מעוררים באדם בעל נפש ספציפית פעולות ומחשבות, וכיצד נבנה מערך התגובות שלו. וזהו מערך דינאמי ובלתי צפוי.

הוסיפו לכך עיסוק מעניין בשאלות של פילוסופיה, דת, תרבות,

אמונה, מהפכות, משטרים אלימים, כיבוש, רומנטיקה, שיברון לב, ועוד שלל נושאים כבדי משקל, וקיבלתם יצירה ספרותית שעל אף העומס הרב שטמון בה, היא בכל זאת מדויקת מאוד באופני הביטוי המופיעים בה, אינה מנסה לקבע אמת מוחלטת או להציע פיתרונות לסכסוכים.

שמעוני הוא אשף של תיאור, והוא משתמש ביכולת זו ב"קו המלח" כדי להביע רעיונות ולא לחנך או להטיף. לכן, לצד אווירת המחנק החזקה המלווה את הקריאה, יש גם היסחפות אמיתית אחר ההתרחשויות, ועניין הולך וגובר, שאפילו מתעצם בכרך השני של הרומן, וזאת משום איזו תחושה שהסופר משאיר מרחב פתוח לקוראים, ומאפשר להם לאמץ דרכים שונות, ולא מנסה לקבעם.

בפתיחת הרומן אומר הרופא "על מי אני אסמוך במקום המקולל הזה אם לא עליך". ואולי יש במשפט מינורי לכאורה זה לבטא את התחושה החזקה ביותר שמלווה את קריאת הרומן. אנו סומכים על שמעוני שיוביל אותנו במרחב המקולל, הקשה, האלים והמתיש שהוא הרומן "קו המלח". לולא היה המספר דומיננטי, משכנע ומהימן כל כך, הרומן היה עלול להיות מעייף מדי. אך שמעוני מצליח לשלהב, לרגש ולרתק, ולגרום לנו לרצות ללכת את המסע יחד איתו.

"קו המלח", מאת יובל שמעוני. שני כרכים בהוצאת עם עובד.