המקום הכי נמוך בתל אביב

לא בכל יום מודפס קובץ סיפורים שבו משתתפים סופרים צעירים ונחשבים. "תל אביב נואר", שערכו אתגר קרת ואסף גברון, כחלק מהסדרה המצליחה "ערי הנואר" של הוצאת Akashic (במקביל לפרסום קובץ דומה על טהרן), מציע סיפורים קצרים של גדי טאוב, מתן חרמוני, לביא תדהר, דקלה קידר, גון בן-ארי, אנטוניו אונגר, סיליה בקנג, שמעון אדף, ג'וליה פרמנטו, יואב כ"ץ, אלכס אפשטיין, גיא עד - וכן של הסופרים העורכים.

מדובר בסיפורים שעלילותיהם מתרחשות בתל אביב והם מפלרטטים עם סוגת הנואר - סיפורים אפלים, סיפורי מתח וסיפורי בלש. כפי שניתן להבין, "סדרת ערי הנואר" מבקשת להעמיד במרכז בכל פעם עיר אחרת בעולם, שהסיפורים שלה נובעים מתוך המרקם האורבאני הספציפי לעיר זו, ומציגים את הפנים החשוכים והאפלים, הנסתרים, ואולי הפחות מדוברים - של אותה העיר.

קובץ סיפורים אורבאני בעריכת אתגר קרת ואסף גברון

שני אלמנטים מרכזיים רלוונטיים במיוחד למהלך ספרותי זה: יצירת האווירה המתאימה, ההולמת את הסוגה הספרותית, ועיצוב בעל ערך של הסביבה העירונית הספציפית שבה מתרחשים הסיפורים. חלק מהסופרים בקובץ מצליחים לעשות זאת היטב, ואחרים רק מרפרפים ואינם נוגעים באמת בלב העניין.

ילדים טובים תל אביב

ג'וליה פרמנטו למשל, בסיפורה "מי ילד טוב!", החותם את החלק השני של הספר, "התנכרויות", מתארת שגרת שיטוטים של שתי בחורות צעירות, חברות טובות, הנתקלות שוב ושוב - מבעד לאדי האלכוהול - בטיפוסים של גברים אלימים ובסיטואציות אכזריות. המרחב האורבאני הספציפי של תל אביב (על אף הזליגה אל מחוץ לעיר), משמש את פרמנטו להעמיק את העיסוק שלה ככותבת בחוויות מיניות של צעירות רווקות, במפגשים האלימים מיסודם בין גברים ונשים ובהתנגשות בין הדחף "לטרוף את החיים" שמתעצם בתל אביב, לבין המציאות המשמימה והבודדה שהעיר מפגינה לא אחת.

פרמנטו אולי עושה את השימוש המדויק ביותר בעיצוב האורבאני של הסיפור. היא מתחילה בשדרות רוטשילד ומסיימת באלנבי ובחוף הים, ויוצרת שרשרת של אירועים אפלים במהותם, גם כאשר הם מתרחשים בלב-לבה של העיר הלבנה. בשונה ממספר כותבים אחרים, השיטוט האורבאני אינו מלאכותי, ולא נדמה כמודבק. לכל מיקום הסיטואציה הרלוונטית לו, ופרמנטו מוליכה את הקוראים היטב במסלול מלא החרדה שבנתה.

עוד מעניין לראות בקובץ, כי מרבית הסופרים נצמדו לנושאים רווחים ביצירתם - כמו למשל, גדי טאוב, שכתב סיפור מעניין על עולם הזנות העצמאית של תל אביב והקשרים המפתיעים והסבוכים הנרקמים בו, ולסגנון המזוהה עמם (כך אצל מתן חרמוני, שמעון אדף ואתגר קרת, למשל).

על אף שהסיפור שכתב טאוב מעניין מבחינת החומרים שהוא עוסק בהם - זנות, עולם תחתון, התמכרויות וכסף - הנרטיב עצמו די צפוי. כיוון שמדובר בסיפור שפותח את האסופה, הוא כמו מסמן את הקישור הצפוי ביותר של סיפור אורבאני לצדדים האפלים של העיר, מה גם שמקומה של תל אביב עצמה (על סממניה הייחודים) אינו מאופיין מספיק, והסיפור היה יכול להתאים לכל עיר גדולה אחרת.

ג'וליה פרמנטו. מוליכה את הקוראים היטב במסלול החרדה(צילום: יעל אנגלהרט)

סיפור מוצלח נוסף הוא זה של גיא עד, "המיותרים". גיבורת הסיפור, מרגלית, ש"הרגישה חלולה כמו חליל", נכנסת ללב ולופתת אותו בחוזקה. זהו סיפור מרתק על נכסים, בדידות, התחלה חדשה, כסף, תשוקה וכעס. כל אלו מובאים בחדות וביכולת התבוננות מרשימה במערכות יחסים אנושיות, ובאופן שבו הסביבה העירונית (ואפילו ניתן לומר, הבית) המוכרת כל כך, יכולה להפוך למאיימת ולזרה.

מכאן שלעתים הסיפורים מוצלחים ומעניינים, והסגנון משרת גם את המשימה הספרותית שלה נדרשו הסופרים: לכתוב סיפור נואר. אולם לעתים ניכרת תחושה של פספוס, כיוון שהפלרטוט עם הסוגה אינו מוביל ליצירה מתאימה באמת לקובץ. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בסיפורים שבהם הסביבה האורבאנית הספציפית שהיא תל אביב אינה מהותית או אפילו לא משמעותית. נכון, הסופרים מציינים מדי פעם שמות של רחובות, או משחילים שם של בר מוכר, אבל העלילה עצמה אינה נתמכת על ידי המיקום הגיאוגרפי שנבחר.

למעשה, בחלק מהסיפורים העלילה היתה יכולה להתקיים בכל עיר שהיא, ולכן הם אינם סיפורי תל אביב נואר, אלא סיפורי נואר במקרה הטוב, או סיפורים בעל אלמנטים מותחים ותו לא - במקרה הפחות טוב.

היעדר האחידות בביצוע המשימה גורם לכך שהקובץ אינו מצליח להעניק תמונה חדשה, ייחודית, מסעירה ומפתיעה באמת של תל אביב, וגם לא של הסוגה. למשל, יפה ככל שיהיה סיפורה של דקלה קידר, "אל הגינה" - שבו דמויות מצוינות וגם עיצוב חכם רגשית של הדמות הראשית, לצד בחינה עדינה של הפליטים האפריקאים בתל אביב - זהו לא סיפור תל אביבי במהותו, וגם לא סיפור "נואר". זה אינו סיפור מותח, לא סיפור אפל, ולא סיפור בלשי (אם נתמקד באפשרויות הללו בלבד). העובדה שהוא מתמקד בדמויות משולי החברה אינו מספיק.

כיוון שהסופרים נצמדו לסגנונם ונדמה כי רובם לא אתגרו

את עצמם לפנות לאפיקים חדשים, התוצאה בסופו של דבר, צפויה למדי. בכל אחד משני החלקים הראשונים יש סיפור אחד או שניים מוצלחים יותר מהאחרים, שמצליחים להעביר בטבעיות ובמהימנות את עקרונות הסוגה הספרותית ואת האווירה של תל אביב, אך החלק המוצלח ביותר הוא השלישי: "גופות", שהוא גם נועז ומתוחכם יותר, ומקובצים בו סיפורים מהודקים יותר מבחינה ספרותית, המתאימים פי כמה לקובץ.

הסיפור החותם את הקובץ, "סנטר" של אסף גברון, הוא ככל הנראה הסיפור הטוב ביותר שבו. זהו סיפור מותח, עוכר שלווה, שהעיר מגלמת בו תפקיד מרכזי, אימננטי. ציון הרחובות, למשל, אינו רק לשם נקודת ציון מלאכותית, אלא מסלול ספציפי בעל משמעות הן לאווירה הן לתוכן של הסיפור.

קריאה ב"תל אביב נואר" מספקת הנאה ועניין - אך לא מפגש פרשני מסעיר ומטריד עם תל אביב והמחוזות האפלים שלה. יחד עם זאת, יש לברך על כך שהמשתתפים בקובץ הם יוצרים צעירים, ולא השמות המוכרים והצפויים שישתתפו בקובץ שמיועד לסדרה איכותית בחו"ל. ואולי דווקא בשל כך, ההיצמדות של מספר כותבים לטיפוסים, דפוסי התנהגות ומצבים צפויים מסיפורים עירוניים אפלים, מעוררת אכזבה מסוימת.

גם כאשר התכנים דומים, הביצוע והניסוח היו יכולים להיות אחרים לחלוטין, ולספק נפח ייחודי לסוגה הספרותית, ורק חלק מהמשתתפים בקובץ עושים זאת.

"תל אביב נואר". עורכים: אסף גברון ואתגר קרת. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 254 עמ'.