אוהדי מכבי חיפה, תתבגרו כבר

זה מרתק, מגרה את הדמיון ומעורר שאלות כמעט פילוסופיות: מיהם אותם אוהדי מכבי חיפה שמתנגדים לקיום הדרבי התל אביבי באצטדיון סמי עופר? מה מניע אותם? למה זה כל כך מחרפן אותם ששתי קבוצות תל אביביות שלא יכולות לשחק במגרשן ייאלצו לנדוד 100 קילומטר כדי לשחק כדורגל באצטדיון החדש שלהם?

ואולי בכלל צריך לבחון את זה בכלים פסיכולוגים: האם ניתן לבנות פרופיל בהיר ומנומק של אוהד שקם בבוקר ומחליט לכתוב מייל ללשכת ראש העירייה ובו הוא מאיים להפגין אם יערכו משחק זניח (היי, מוקדמות גביע הטוטו!) בין שתי קבוצות כדורגל תל-אביביות אצלו בעיר? האם הוא טיפוס שנוח להתרגז? בן כמה הוא? האם הוא מאלה שמקללים בלי קשר למה שקורה על הדשא? האם הוא מאלה שבחיים לא נותנים את האוטו מהפחד שישרטו לו את הפח?

למה ההחלטה כל כך מחרפנת אותם? אוהדי מכבי חיפה ב"סמי עופר"(צילום: אלעד גרשגורן)

ועוד לא הכנסנו למשוואה את העניין של חיפה מול תל-אביב,

את המושג הטעון "רגשי נחיתות" והאם הוא תופס גם בתודעה והוויה של עיר שבעצם מורכבת ממאות אלפי אינדיבידואלים?

ובכלל, איזו תודעה בונה ראש עיר שמשתמש במילה "נחנחים"? מי, לעזאזל, עוד משתמש במילה הזו? ואלה שמתנגדים עכשיו לקיום הדרבי התל-אביבי בסמי עופר, האם הם טיפוסים ששונאים "נחנחים"? האם הם הטיפוסים שנהנים להגדיר את עצמם כ"אוהדים האמיתיים של המועדון" ומתעקשים לעשות זאת בהכי קולני שאפשר? שווה גם לעשות מחקר סטטיסטי: כמה מהם עדיין מקללים את טואטחה ולא מתכוונים לסלוח לו לעולם?

מי, לעזאזל, עוד משתמש במילה "נחנחים"?(צילום: ראובן כהן)

אנחנו אוהבים כדורגל כי מדובר בספורט נפלא וגם כי הוא יצרי ומחזיר אותנו להיות קצת ילדים. העניין הוא שהתנגדות לקיים את הדרבי התל-אביבי בחיפה היא ילדותית במובן הרע של המילה. אוהדי מכבי חיפה המוחים אולי מרגישים אותנטיים וצודקים, אבל הגיע הזמן שמישהו יצעק להם "תתבגרו כבר", כי כרגע הם מתנהגים כמו הילד הכי מעצבן ומפונק בשכונה. לא בטוח שאבא יונה יהב בנוי לתפקיד.

נוימן נעלם, אף אחד לא שם לב

ההחלטה של יונה ויזנטל עברה בשקט יחסי. העורך הראשי החדש של רשות השידור

החליט להזיז את דני נוימן מעמדת הפרשן בשידור המשחק המרכזי בליגת העל והשמיים לא נפלו. העובדה שבינתיים הליגה נדחתה בוודאי סייעה לדממת האלחוט בנושא – הן מצד חובבי הספורט שאמורים היו לצאת לרחובות במחולות והן מצד האינטרסנטים ששמרו על גבו של נוימן - אבל בכל מקרה מדובר בהחלטה טובה שהייתה צריכה להתקבל כבר מזמן.

ואולי בשקט הזה יש מידה נאה של צדק פואטי. אחרי כל הקלישאות ששפך על ראשנו, עמודי הפייסבוק שליקטו כל שטות שפלט ואינספור הבדיחות והאזכורים בטורי הטלוויזיה, זה העונש הכי מידתי ומדויק שפרשן גרוע צריך לקבל: להיעלם מבלי שאף אחד ישים לב.

החלטה שהייתה צריכה להתקבל מזמן. דני נוימן(צילום: מור שאולי)