לא ברחנו מעוטף עזה

בימים האחרונים הכותרות הופכות לצעקניות יותר: "יישובי עוטף עזה ננטשו", "כל החברים בנחל עוז עזבו", "לעין השלושה לא יחזרו".

כותרות "מעולות", אבל כמה אמת יש בהן? בכפר עזה, הקיבוץ שלי, הרבה משפחות עזבו. הן לא נטשו, לא ברחו, פשוט עברו למקום שבו אפשר לשהות עם ילדים קטנים. מקום שאפשר לנהל איזושהי שגרת חיים שפויה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

הרתעה במקום הכרעה / יאיר עברון ודן סגיר

יחד עם זאת נשארו כאן לא מעט אנשים שמרגישים שזה הזמן להישאר בבית ולמלא את מקומם של אלה שלא יכולים להיות כאן כרגע. זה נעשה ממקום של רצון ובחירה אישית של כל אחד, בלי צורך להצטדק ובלי שום ביקורת על ההחלטה שכל אחד עשה. האם זה נראה כנטישה? לי זה נראה כמו ניהול סיכונים נבון שעושה כל אחד עם עצמו ומשפחתו.

למה אנחנו צריכים לעמוד ולהצטדק שאנחנו בכלל לא כמו שאתם מציירים אותנו? יכול להיות שאין לכם את היכולת להסתכל על הדברים מעבר למה שכאן ועכשיו?

אנחנו לא הראשונים שעומדים במצב של מלחמה מתמשכת על בתינו. המושג "קו עימות" נולד הרבה לפני המושג "עוטף עזה". כל אותם יישובים באצבע הגליל וכביש הצפון, שסבלו מחדירות מחבלים (זוכרים את משגב עם? את מעלות?) ומירי בלתי פוסק על בתיהם, גם אותם עזבו תושבים שלא יכלו להתמודד עם המצב הנתון. בדקתם מה מצבם כיום? ראיתם איזו צמיחה ופריחה התחוללה בהם וכיום הם יישובים שמשפחות רבות משחרות לפתחם. גם יישובי עמק הירדן סבלו לא מעט שנים מירי וילדים בילו חלק לא קטן מחייהם במקלטים. גם שם היו משפחות שלא יכלו לעמוד בעומס ועזבו ותראו מה מצבם של יישובים אלה כיום.

האמת היא שאנחנו לא שונים בהרבה מאותם אנשים באותן תקופות. גם אצלנו וגם אצלם יש כאלה שצריכים לעזוב כדי שיוכלו להמשיך, ויש כאלה שצריכים להישאר כדי שיוכלו להמשיך. ההבדל הגדול בעיניי בין המלחמות ההן למלחמה שלנו הוא היכולת להיות הגונים ולשקף את הדברים בפרופורציות הנכונות, כי מה שחיים ורואים מכאן לא באמת מבינים משם, בוודאי לא דרך כותרות בעיתון.

אז בבקשה, אל תצאו בהצהרות על נטישה. להיפך - בואו ותראו את המשך העשייה: איך ממשיכים לשמור על קהילה גם כשהיא במשבר וגם כשהיא עצובה, איך מפעל ממשיך לעבוד בכל הכוח והמרץ גם כשיש טילים ואזעקות ללא הרף, איך ממשיכים לעבוד בשדות גם כשמסוכן מאוד, אבל לא מוותרים וחורשים כל תלם, איך ממשיכים לחלוב את הפרות כי זה פשוט מה שצריך לעשות.

עובדה היא שהמלחמה הזאת נמשכת כבר 14 שנה ובכל זאת לא נטשנו, לא עזבנו, אנחנו כאן! כואבים, אבלים, עייפים, עצובים, צריכים מאוד את עזרת המדינה והצבא כדי להמשיך ולהגשים את מה שהתחלנו כאן עם קום המדינה.

בתיה הולין, חברת קיבוץ כפר עזה כבר 37 שנים. בימים אלה של מלחמה מנהלת החמ"ל של הקיבוץ. בימים של שלום מנהלת הצמיחה הדמוגרפית וליווי יישובים בתנועת אור.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il