"נעלמת": פחד ותיעוב באגם המושלם

אי אפשר לקרוא את "נעלמת" בלי ציפיות. מדובר ברב מכר מ-2012 שיוצא עכשיו לאור בעברית, ושאוטוטו יוצא לו עיבוד קולנועי עם בן אפלק בתפקיד הראשי. מדובר על רומן בלשי - אך נטול בלשים בעלי כוח ומשקל - שכתבה גיליאן פלין, שהפשע שבו וזהות הפושע מתבלבלים ומתבררים עם התקדמות העלילה. ואכן, אחד הדברים שניתן לזקוף לזכות הרומן האכזרי הזה, הוא שעל אף היקפו הנאה (כמעט 500 עמודים) הוא נקרא בקלות, במהירות, מתוך רצון עז להגיע לסוף כדי להבין מה באמת קרה - וגם כדי להבין האם הוא מצוין או נורא.

"נעלמת" (Gone Girl במקור) מכניס את הקוראים אל האגם השקט והמושלם של חיי הנישואים של אמילי וניק דאן, בזמן שמתחת לכסות המבריקה של פני המים מתגלה ביצה עכורה וטובענית. אמילי וניק הם זוג צעיר שהכיר בניו יורק, שניהם כותבים, שניהם אוהבים להשמיע את קולם על הנייר, שניהם חכמים, יפים ומהממים. הוא מגיע מרקע של עבודה קשה כשגדל במיזורי, היא נולדה וגדלה בניו יורק להורים פסיכולוגים שכתבו סדרת ספרי ילדים מצליחה בשם "איימי המדהימה", בהשראת בתם. הסיפור מתחיל רגע לפני שאיימי נעלמת, ביום הנישואים החמישי של הזוג.

ספרה של גיליאן פלין. בקרוב הסרט

לחקירת היעלמותה אנחנו מתוודעים מתוך קולו (בגוף ראשון) של ניק, הבעל המודאג, שהוא גם החשוד הכמעט מובן מאליו בהיעלמות החשודה. במיומנות טיפוסית לכתיבה בלשית, פלין שותלת רמזים מקדמים ומעכבים בדבריו, מחסירה מידע כדי לעורר את תשומת לבו של הקורא שמתחרה עם הספר על פתרון התעלומה, וגורמת לו להמשיך לקרוא - ולהניח שהוא מבין הכל.

בנוסף לקולו של ניק, הסיפור מתגלגל במקביל בקול נוסף - קולה של איימי עצמה. היא מובאת אל הקוראים דרך קטעי יומן שלה, שמתחילים הרבה לפני ההיעלמות, כשניק והיא נפגשו לראשונה. גם ניק נזכר בתמונות מחיי הזוגיות שלהם בנוסף להתרחשות בהווה, וכך אנחנו מקבלים פאזל בדואט - איימי מספרת מהעבר כשהתאריכים ביומן הולכים ומתקרבים למועד ההיעלמות, וניק שמדבר על העבר וגם מספר על ההווה.

מתוך דבריהם של ניק ואיימי צפה ועולה מערכת יחסים שמתחילה מושלם, וככל שעובר הזמן מתגלים בה עוד ועוד סדקים וחומרים עכורים, שמהם עשויים הקשיים של כולם בזוגיות - אחרי ששלב ההתאהבות נגמר: אכזבות קטנות שמפרות את האידיליה, ציפיות להבנה הדדית מוחלטת שמתנפצות על גלים של שגרה, והתמודדות לא ממש בריאה עם פערים כלכליים בין שני בני הזוג, פיטורים, וחילוקי דעות.

על פניו, הבעיות בזוגיות של איימי וניק הן הבעיות של כולנו - אבל התוצאות של הבעיות וההתדרדרות של מערכת היחסים שלהם היא הרסנית ומחרידה, וההשלכות שלה מביאות לרומן תפניות של אפלה אנושית בלתי נתפסת, שמרחיקה את העלילה מהטון הריאליסטי שבו היא מסופרת.

גיליאן משתמשת בכל הכוח בחשדנות של כל קורא שניגש לקרוא תעלומה, תוך כדי בהנחה שקורא כזה יודע שלא חייבים לסמוך על המספר. ניק ואיימי מתחרים על תשומת לב הקורא, מבקשים לערער את תחושת הביטחון שלו ולגרום לו ללכת שבי אחרי רמז אחד, ואז להתבלבל לגמרי כשהאופן שבו הם מספרים את הסיפור משנה את חוקי המשחק.

עד כאן הכול טוב ויפה - או יותר נכון מחריד ונורא, ומושך להמשיך בקריאה. הקושי ב"נעלמת" הוא שכשם שהוא מבקש להתל בקוראים ובמה שהם חושבים על הדמויות הראשיות שלו, כך פחות או יותר באמצע הספר, הוא גם מהתל בגישה בהם עצמם בצורה בלתי מבוקרת, עד שקשה שלא לפתח אל הספר עצמו יחסי אהבה-שנאה. המניפולציות הספרותיות שהוא עושה על הקוראים בוטות עד חצופות. יש מי שיקבלו בשעשוע והנאה את המתיחה שגיליאן מותחת אותם, ויש מי שיתרעמו על כך שמפילים עליהם פצצות עלילתיות בצורה כזו.

הקושי העוד יותר גדול בקריאה ב"נעלמת" הוא עיצוב דמותה של איימי. איימי היא חידתית, מקסימה או מרושעת, כנה או צבועה, אבל מעל לכל היא רצף של קלישאות מיזוגיניות סטריאוטיפיות על נשים. כבר נתקלנו בספרות ובתרבות בכלל בדמויות של נשים מורכבות, קשות, ומרושעות הרבה יותר ממנה.

אם לציין דוגמה אחת מספרות פופולרית, דמות המעריצה הסדיסטית

ב"מיזרי" של סטיבן קינג היא מופת של אישה פסיכוטית, אכזרית, מטורפת. אבל, היא ייחודית. איימי אמורה להיות ייחודית, אבל מרוב שהיא וניק אמורים להיות מעוצבים כתמונה צבעונית ממגזין אמריקני על זוגיות, הזיוף הזה מחלחל אל הדמות שלה, עד כדי כך שהיא נקראת כמו שעתוק של אישה. היא וניק אמורים להיות מטא-דמויות של זוגיות עם בעיות, בעיות שמנופחות באופן מפלצתי, אבל לכן ניק, ויותר ממנו איימי, יוצאים שטוחים - טיפוסיים מדי.

האמביוולנטיות שאנחנו אמורים לחוש כלפי הדמויות לא מגובה במורכבות או בחד-פעמיות כלשהי, אלו דמויות כל כך כלליות שכל מה שהן מותירות לנו הוא טעם רע, בפרט על נשים - שצובע את כל הספר באי נוחות, מהסוג הרע.

לכן את הקריאה ב"נעלמת" יש לקחת בעירבון מוגבל. הוא מתחכם, הוא קריא, הוא מדבר אל הקוראים ישירות בשני קולות שאמורים לסחוף אותנו פנימה, אך הוא עלול לנסות ולהטביע אותם בתיעוב במהלך הקריאה.

"נעלמת", מאת גיליאן פלין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת ידיעות ספרים ועם עובד, 481 עמ'.