איבדנו את התמימות
היינו מוכנים להקריב המון לטובת שקט, אבל שמישהו יסביר פעם אחת ולתמיד למה אני לא יכולה לגרום לאחותי הקטנה להרגיש בטוחה בבית שלה?
לא בטוחה למה אני כותבת בכלל. אולי מתוך כעס, אולי מתוך תמיהה ובלבול לגבי הפסקת האש הזאת, אולי סתם מתוך רצון להישמע, או אפילו תקווה קטנה שזה יגיע למישהו וישפיע אפילו במעט.
החופש הגדול שלנו נהרס, אבל זה זניח. אני מוכנה להקריב עוד 10 חופשות בשביל שקט תמידי. מה שלא הייתי מוכנה להקריב סתם הוא את התמימות והילדות של אחותי הקטנה. המלחמות הבלתי פוסקות שלנו גזלו את התמימות ואת הילדות של הילדים הקטנים שלנו. אחותי, בסך הכול בת 8, התבגרה בכמה שנים בסבב הלחימה הזה. איך אני יודעת? כי בכל פעם שהייתה אזעקה היא הייתה קוראת לי, לאחיי ולהורים שלי. הייתה מחפשת אותנו. שמה אותנו בראש מעייניה ורק אחרי שהייתה מוודאת שכולנו בדרך למקלט הייתה יורדת.
הבעיה היא שעם ההתבגרות המעציבה הזאת בא גם הפחד. פחד תמידי. הפחד לישון לבד. נוצר מצב שאני ואחי עושים תורות - כל לילה מישהו אחר ישן איתה. הפחד לצאת מהבית, הפחד לשמוע מוסיקה באוזניות, הפחד לחיות במדינה הזאת. וכל זה בשביל 11 הפסקות אש שבהן בעצם הפסדנו את כל ההרתעה. בשביל "אולי" הפסקת אש קבועה. נראה מה חמאס יחליט, כי הוא זה שמכתיב את הקצב.
עוד בערוץ הדעות של ynet
לא ברחנו מעוטף עזה / בתיה הולין
הרתעה במקום הכרעה / יאיר עברון ודן סגיר
אנחנו, תושבי הדרום, היינו מוכנים להקריב הרבה בשביל שקט קבוע ואני אומרת זאת בגאווה גדולה. היינו מוכנים לשבת במקלטים שבועות, אבל אנחנו לא מוכנים להקריב את התמימות של הילדים הקטנים שלנו, בטח ובטח שלא את חייהם, גם לא של המבוגרים. במיוחד לא בשביל הפסקת אש לא מובנת שהמרוויח היחיד ממנה הוא חמאס. מה מבטיח לנו שקט בהסכם הזה? פתיחת המעברים? העברת סיוע לאנשים? דיונים על נמל ושדה תעופה?
אנחנו מפחדים וכועסים
יש לנו הרבה תסכול להוציא, הרבה שאלות והרבה טענות. מאיזושהי סיבה שאינה מובנת לי יש דבר אחד שאף אחד לא ציין - מאחורי כל החזות האיתנה והאמיצה של תושבי הדרום מסתתר עוד משהו ובסבב הזה פרץ לאט לאט החוצה, ועדיין כולם משתיקים אותו. כולם מנסים לדחוף אותו חזרה ולהעלים אותו באמצעות שבחים לתושבי הדרום. הדבר הקטן הזה, הכל-כך לגיטימי הזה, הוא הפחד.
אנחנו מפחדים. זו לא חולשה להרגיש ככה, ועדיין, משום מה, אף אחד לא אומר את זה. אף אחד לא קם ואומר "אנחנו מפחדים". אנחנו מפחדים מהאזעקות, מפחדים מהרקטות, מפחדים לצאת מהבית, מפחדים להתרחק מהמקלט שלנו בבית. להודות בזה לא יגרום לנו לברוח, מותר לנו להרגיש פחד. אז, בתקופת עופרת יצוקה, הייתי בסך הכול בכיתה ו'. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שבה הגיעו הטילים לעיר שלי, לבאר שבע. במשך כל המלחמה, אה סליחה - מבצע, אמרתי לעצמי שאסור לי לפחד, שאסור לי להראות פחד, אני צריכה להפגין חוזק מול האחים שלי - אם אפחד, גם הם יפחדו. עד שיום אחד זה התפרץ והתחלתי לבכות. לא יכולה אפילו לתאר עד כמה זה הרתיע והפחיד את אחי ואחותי. וזה בדיוק מה שיכול לקרות לנו. נמשיך להגיד לעצמנו שאנחנו אמיצים, אנחנו לא מפחדים, עד שבסוף זה יתפרץ. נבכה, נתפרק, נאשים אנשים אחרים ובלי שנבין איך, למה, מתי וכמה, תתחיל מלחמה אחרת - מלחמה פנימית.
הרבה כעס מופנה כלפי הממשלה שלנו. בתחילת המבצע תמכנו בהם ב-100%. אמרנו שאולי הם באמת יביאו את השקט ואת ההרתעה שאנו מצפים לה כבר שנים, ולאט לאט הכעס התגבר. הפסקת אש ראשונה הופרה, הפסקת אש שנייה הופרה, פעם שלישית גלידה? לא. גם הפסקת האש השלישית הופרה. ככה 11 הפסקות אש. יותר הפסקות אש הביאו ליותר כעס. כעס שבין אם נרצה ובין אם לא נבע בחלקו מפחד. פחד לגורל המשפחה שלנו, פחד לגורלנו, פחד לגורל החיילים שלנו, פחד לגורל כל אדם במדינה. כאבנו כל אדם וחייל שנפצע, בכינו בכל הלוויה וחיזקנו את כל אלה שנזקקו לחיזוק. הכול כי עמוק עמוק בתוך הלב בכל זאת קיווינו שהסבב הזה יביא את השקט. שהסבב הזה יביא ביטחון. טעינו שוב. אולי אנחנו האשמים, אולי אנחנו משלים את עצמנו בכל פעם מחדש. כגודל הציפיות גודל האכזבות. ציפינו והתאכזבנו, שוב.
אבל מה אני מבינה? בסך הכול ילדה בת 17 שישבה במקלט. ודאי יהיה מי שיאמר "זה הרבה יותר מסובך מזה, את בכלל לא מבינה". שמישהו יסביר פעם אחת ולתמיד למה אני לא יכולה לגרום לאחותי הקטנה להרגיש בטוחה בבית שלה?
למרות כל התסכול, הכאב והשכול, אנחנו עם חזק, שרדנו הרבה דברים ועוד נשרוד. נעמוד איתן מול כל המאיימים לכלותנו ונמשיך לקוות ולייחל שהדור הבא לא יידע מה ההבדל בין שריקת פגזים לציוץ ציפורים.
צוף גוזלן, בת 17 מבאר שבע, לומדת ב"אשל הנשיא" וחברה במנהיגות החברתית של בית הספר.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
