יאללה נגמר, שימו שיר אחרון

כבר קשה למצוא היום שירי סיום גדולים באלבומים - יצירות גרנדיוזיות שחותמות את היצירה כפי שאף שיר אחר מתוכה לא יכול היה לעשות. תאשימו זאת במות קונספט האלבום או ברידודה הכללי של היצירה בימינו - אבל סוף הקיץ ומה שנראה כסופה של המלחמה הובילו אותנו להיזכר בכמה משירי הסוף הגדולים ביותר. שירים שמוקמו בסוף האלבום, והמתינו שם - רק כדי לחתום אותו באמירה אדירה.

You Can’t Always Get What You Want

הקטע שסוגר את "Let It Bleed" היווה את אקורד הסיום של אחת מיצירות המופת של להקת הרוק הבריטית הגדולה, שחתמה בעצמה אז את שנות השישים העליזות. ואיזה אקורד סיום מפואר שהוא: "You Can't Always Get What You Want" הוכתר כאחד השירים הטובים ביותר בכל הזמנים על ידי מגזיני מוזיקה נחשבים, ונבחר על ידי לא מעט במאים לחתום בה את יצירתם.

The End של הביטלס

נכון, טכנית מדובר ברצועה הלפני אחרונה ב"Abbey Road" המופתי של הביטלס, אבל בינינו - "Her Majesty" שחותם את האלבום, חמוד ככל שיהיה, הוא לא יותר מ-23 שניות מינימליסטיות מכדי להיחשב כשיר סגירת אלבום.

"The End", כמרומז בשמו, היווה שיר הסיום לא רק של האלבום עצמו, כי אם לפעילותה המוזיקלית המשותפת של הביטלס כפי שהכרנו אותם, שכן הוא השיר האחרון שהוקלט על ידי כל חברי הלהקה. הוא נכתב על ידי פול מקרטני, וכולל את מה שהפך להיות אחת מהשורות המזוהות ביותר עם הביטלס - "And in the end, the love you take is equal to the love you make". ג'ון מנדלסון ממגזין הרולינג סטון הגדיר את השיר כ"הספד המושלם לביקור שלנו בעולם החלומות בהקיץ של הביטלס". במקור, אגב, נקרא השיר "Ending".

The End של הדלתות

גם לג'ים מוריסון וחבריו לדורז היה "The End" על זמני, והוא כמובן השיר שחותם את אלבום הבכורה שלהם מ-1967 "The Doors". אלבום שמתחיל בלהיט המרקיד " "Break On Through) To the Other Side)" ומסתיים ב-"הסוף" המהורהר, 12 דקות שהתחילו בתור שיר פרידה של מוריסון מבת זוגו מרי וובאלו, וקיבל עד היום שלל פרשנויות שונות.

מוריסון עצמו אמר שעבורו השיר מגדיר סיום אחר בכל האזנה לו, ואף העלה את האפשרות שמדובר בשיר פרידה מילדות ומנעורים. 12 שנים לאחר צאתו הפך השיר לאייקוני עוד יותר, כשפרנסיס פורד קופולה בחר בו ללוות את סצנת הפתיחה של הקלאסיקה הקולנועית "אפוקלפיסה עכשיו".

Purple Rain

שיר נושא שמגיע בסופו של אלבום? זה לא קורה הרבה. וכשזה קורה, זה שווה כל רגע. כי אם "גשם סגול" של פרינס נחשב כבר 21 שנה לאחד האלבומים הטובים בהיסטוריה של הרוק, אז זה בעיקר בגלל השיר שחותם אותו - יצירה אפית של 8 דקות ו-41 שניות, פסגת יצירתו המוזיקלית של פרינס וכנראה השיר המזוהה ביותר עמו עד היום.

שומר את שיר הנושא לסוף. פרינס על עטיפת "גשם סגול"(עטיפת אלבום)

כן, היו שם גם "When Doves Cry" ו-"I Would Die 4 U", אבל שום דבר לא מסמן קליימקאס כמו :"גשם סגול", ותודה לאותה סצנת סיום סרט בלתי נשכחת. מ-1984 ממשיך פרינס לנגן אותו בכל הופעה, פרט לשנים בהם התכחש לשם "פרינס" וקרא לעצמו בשלל שמות וסמלים, אבל בשנים האחרונות הוא חזר לבצע אותו והוא נחשב לנקודת שיא בכל הופעה של הזמר. ובצדק.

The Wanderer

"התועה" מספר את סיפורו של אדם המחפש אחר אלוהיו, בעולם פוסט אפוקליפטי מלא בשדים, ספרי תנ"ך ואקדחים. מדובר באחד השירים הבודדים של יו-2 שבונו אינו מוביל בקולו, ומלעשה הוא נשמע בו רק לקראת הסוף, מלווה את הבייסליין שחוזר לאורך השיר. יש שראו בו ניצול ציני של קאש לטובת התמה של השיר - שכן בעין הציבור קאש תמיד זוהה עם אלכוהול, סמים, שדים ומאבקים פנימיים - אבל התוצאה היא שיר שאפילו שונאי הלהקה חייבים להעריך - פשוט כי הוא כל כך טוב. 

Just A Man

האלבום "King For A Day, Fool For A Lifetime" שיצא ב-1995 סימל שינוי כיוון מעניין עבור פיית' נו מור. מי שהתחילה את דרכה כלהקת Fאנק- מטאל צעירה, התפתחה עם כל שנה ואלבום לפצצת להיטי מטאל אגרסיביים במיוחד, מהסוג שעשה את האלבום "Angel Dust" לקלאסיקת ניינטיז. ואז הגיעה "King For A Day" והציג שלל השפעות על הלהקה - ובראשן ג'אז ובלוז. אבל "רק גבר", שמגיע ממש בסופו, הושפע ממוזיקה קלאסית סינית (השפעה על פאתון שנוכחת כבר בשירים כמו "Everything's Ruined" מהאלבום שקדם לו) ומהזמר הבריטי אנתוני ניולי.

השיר "Just A Man" שסוגר את האלבום ברוב פאתוס ושירת מקהלה, הוא כל מה שמיוחד בפיית' נור מור: הוא מלודי אבל לא פופי מדי, הוא אפי אבל לא מאבד פרופורציות - וברגעים שהוא כן עושה זאת, זה בסדר גמור. יותר מכל, הוא אקורד סיום מושלם לאלבום  חף מפגמים.

Redemption Song

השיר שסוגר את "Uprising", אלבומם התשיעי של בוב מארלי והווילרז, הוא גם החשוב ביותר בו. מארלי, שבעת יציאת האלבום ב-1980 כבר סבל ממחלת הסרטן שהתפשטה בגופו, הקליט באופן חריג את השיר לבדו עם גיטרה אקוסטית בלבד, ולא קשה להבין ממנו כי הזמר היה טרוד באותם ימים בנושאים של חיים, מוות ומשמעותם.

coma

איך מסיימים אלבום מופת כפול, שאפתני ויש שיאמרו גם מאוד יומרני? ביצירת ענק כמובן. וכזו בדיוק היא הרצועה "Coma", שסגרה את חלקו הראשון של "Use Your Illusion", צמד האלבומים שהוציאו גאנז אנד רוזס ב-1991,  אשר הכילו להיטי ניינטיז קאנוניים בסגנון "Don't Cry", "You Could Be Mine", "November Rain" ו-"Civil War". בעוד את החצי השני בצמד האלבומים סיימה יצירת אינדסטריאל אגריסיבית וקצרה בשם "My World",  את חלקה הראשון של "השתמש באשליה שלך" סיים "קומה", קטע בן 10 דקות ו-13 שניות, הארוך ביותר בתולדות הלהקה.

מדובר בשיר מורכב ונטול פזמון ברור, שנכתב בבית ששכרו סלאש ואיזי סטראדלין בגבעות הוליווד, משסיימו את סיבוב ההופעות של האלבום "Appetite For Distruction". המילים, שכולן מצוקה נפשית אובדנית על אדם מחוסר הכרה שנמצא בין חיים למוות, הן ייצוג מדויק של נפשו הלא מאוזנת של אקסל רוז, ובסך הכל מדובר בשיר שלא יכול היה למצוא את עצמו באף מקום אחר בדיסק - בעיקר מכיוון שהוא כל כך גרנדיוזי, מרשים ומטריד.

"New York I Love You But You’re Bringing Me Down"

הקטע שמסכם את "Sound Of Silver" אלבומה של LCD סאונדסיסטם מ-2007 הוא כל דבר ששיר פרידה צריך להיות: זכיר, מלנכולי, כואב ומפוכח. שלא לדבר על מפתיע - כי ברגע האחרון של "צליל הכסף", אלבום רחבות ריקודים מובהק, חושף ג'יימס מרפי את הצד הפגיע יותר של יצירתו, בשיר מקסים על יחסי האהבה-שנאה שהוא מנהל עם העיר ניו יורק.

"ניו יורק אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי", הוא שיר הלל לעיר הגדולה, שנכתב ברגישות שג'יי זי לא יכול היה להגיע אליה גם אם היה כותב את "ניו יורק" שלו בפעם החמש-מאות. הוא מביע אהבה אדירה אליה כמו גם סלידה וייאוש. בדיוק כפי שמרגיש כל תושב כרך בעולם, ואין מתאים ממנו מלסיים אלבום אסקפיסטי ושמח כמו זה. מבחינה מסוימת הבחירה בו היא מטאפורה לחיים בעיר הגדולה: זו מסיבה גדולה ושמחה עד הרגע בו נכבים האורות, וחוזרים הביתה לבד, עצובים, בודדים ומפוכחים יותר.

Champagne Suprnova

אבל אם אותו אלבום בכורה היה דריסת הרגל והבעיטה בדלת המטאפורית של עולם הרוק, "Whats The Story Morning Glor?" היה הצבת עובדה: הלהקה הגדולה ביותר בבריטניה מייצרת המנוני ענק, כאלה שסוגרים אלבומים ומסיימים הופעות. אוקסימורונים קלים לכאן או לשם ("הולך לאט במורד המסדרון, מהר יותר מכדור תותח"), נואל גאלאגר הגדיר את מילות השיר כ"פסיכדליות ביותר שאכתוב", וגם אם הן אינן מובנות לחלוטין - השיר הפך לקלאסיקת רוק ולמושא קאברים של הרכבים מתקופות וז'אנרים שונים, ביניהם גרין דיי, הקילרז וסנואו פטרול.

I Wanna Be Yours

קשה למנות בימינו אלבומי רוק קאנוניים, יצירות מופת שהפכו לקלאסיקות מיידיות עם צאתן. אבל אם יש מתמודד קרוב לתואר הזה, הרי זה "AM" של ארקטיק מאנקיז, שיצא לפני כשנה ומאז לא הפסיק לייצר להיטי גיטרות והביא את ההרכב של אלכס טרנר למעמד של להקת על. לא רע עבור חבורת ילדים מהייגרין שאהבו לעשות רעש עם הגיטרות שלהם.

"I Wanna Be Yours", הבלדה שסוגרת את אלבום האחרון של המאנקיז, נמנה עם להיטי הרדיו האהובים בתקופתנו, ועל אף כי יש כאלו שלא רואים בו כנקודה החזקה באלבום, קשה לחשוב על שירים אחרים ברשימה שיתאימו לסגור אלבום כל כך מהודק ומוגדר סגנונית. אז מה אם הוא כולל את השורה: "אני רוצה להיות שואב האבק שלך".

Farewell and Goodnight

כך מסיימים אלבום כפול - עם שיר ערש כל כך עדין ועצוב, עד כי כותב שורות אלו מתקשה לשמוע אותו גם היום, כמעט שני עשורים מאז שמע אותו לראשונה. "לילה טוב, אהבה שלי, לכל שעה בכל יום" שר בילי קורגן בקטע שסוגר את אחד האלבומים העצובים שיצר עם להקתו, והוגדר על ידי מעריץ של הלהקה כ"שיר ערש להתכרבל ולהירדם לצליליו לאחר שלבך נשבר".

יש שיראו בו לא יותר משיר מעט ילדותי, אחרים יזהו בו גם אלמנטים של מוות, פרידה, לילה טוב אחרון ושרידים של קשר שנמוגים אל תוך סופם הבלתי נמנע. כך או כך, זו בדיוק הדרך בה היו צריכים הסמשינג פאפמקינס לסגור את "Mellon Collie and the Infinite Sadness". במלנכוליות ובעצבות אינסופית, שנשארת איתך בכל האזנה לשיר העדין והיפה הזה. גם אתה מזמן כבר לא מי שהיית כשנחשפת אליו לראשונה.

Rock ‘n’ Roll Suicide

ולפעמים, ההופעה נגמרת. כמו סיגריה. ב"The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spider’s From Mars", אלבום הקונספט המופתי של דיוויד בואי שיצא ב-6 ביוני 1972, זכינו להאזין לזיקית המוזיקלית עושה אהבה עם האגו שלה, או יותר נכון עם האלטר-אגו שלה, המכונה זיגי סטארדאסט. חוצן הרוקנרול הצבעוני הגיע לכדור הארץ אליבא ד'בואי על מנת להמתיק בעבורנו את בשורת סוף העולם באמצעות מנות גדושות של גלאם, אך גילה לדאבונו שאלו אורכים פחות מהזמן שלוקח לשים סיגריה בפיך, ולשרוף. בשיר"Rock ‘n’ Roll Suicide", הרצועה ה-11 באלבום שהוקלטה ב"London's Trident Studios" ב-4 בפברואר 1972, אנחנו פוגשים בזיגי הזקן, הגמור, שאחרי עשרה שירים שגוללו את עלייתו ונפילתו, התמכר לסמים ואלכוהול וניתק ממעריציו. כעת הוא ניצב מול סופו, על הבמה, ומתמוטט בהתאבדות רוקנ'רול. זהו סופו המר של זיגי, שלמעשה אין מתוק ממנו, ומלא פאתוס ותעצומות נפש מוזיקליות, מהות הרוקנרול כולה בשיר אחד.

את המילים "Time takes a cigarette" שאל בואי מפואמה של המשורר הספרדי מנואל מצ'אדו. גם המשורר הצרפתי שארל בודלר השפיע על הליריקה של בואי, וכמוהו גם שירו של ז'אק ברל "You’re Not Alone", עמו התכתב בואי בזעקות השיא שבשיר. השיר בוצע ב-1972-1973 בכל מופעי הסיבוב שליווה את האלבום, וברובן חתם את ההופעה, כשם שחתם אותו. אנג'י, אשתו הראשונה של בואי, סיפרה בראיון משנת 2000 כי רעיון הפנייה הישירה לקהל, תוך שירת המילים "Give me your Hands", היה שלה וכי השיר הוא האהוב עליה ביותר מבין שירי האלבום. קשה שלא להבין את הגברת. בינינו, כולנו רוצים להיות קצת רוקסטארים, רוצים לזעוק את ייחודנו על הבמות הכי גדולות אך יודעים שזה כנראה לא יקרה לעולם.