לדפדף את היום הראשון: שלום כיתה א'
בין אם מדובר בחששות מהיום הראשון, במפגש עם ילדים חדשים או בפרידה מההורים - סופרים רבים תיארו בספריהם את המציאות החדשה הנכפית על הילדים עם המעבר לכיתה א'. מתי זה מצליח ומדוע הספרים האלו חייבים להיות חינוכיים כל כך? להתמודד עם הפחד - לא על חשבון האיכות
בין אם מדובר בחששות מהיום הראשון, במפגש עם ילדים חדשים או בפרידה מההורים - סופרים רבים תיארו בספריהם את המציאות החדשה הנכפית על הילדים עם המעבר לכיתה א'; מציאות שיש בה מידה לא מבוטלת של מעבר מילדות לבגרות. נורית זרחי, לורן צ'יילד, נירה הראל, תרצה אתר, בברלי קלירי, סמדר שיר, שולה מודן, דקלה קידר ואחרים, עסקו בנושאים אלו - אך נדמה כי הספרות הזו היא יותר טיפולית מאשר אמנותית.
"ברור לגמרי שרוב הספרים הם דידקטיים, כי המעבר מהגן לכיתה א' זה עניין טראומטי ממדרגה ראשונה", טוענת פרופסור מירי ברוך, מרצה בכירה לספרות ילדים. "אם ילד בגן יושב במשך עשרים דקות בריכוז, אז בבית הספר הוא צריך לשבת חמש שעות בשקט ולא להתפרק, וזה, לכשעצמו, דבר מאוד קשה.
"אם בגן הוא היה יכול לבחור לעצמו פינה לשחק בה - זה לא קיים בבית ספר. גם אם יש פינות למידה הן מאורגנות. שום דבר הוא לא מה שאתה רוצה. באופן אובייקטיבי, מדובר במצב קשה. לכן הספרות באה לעזור לילד. הספרים הם כלי עזר. הרעיון המרכזי הוא לספר סיפור דידקטי על ילד שהתמודד עם המעבר לכיתה א' ועם הפחד - וניצח אותו".
אלו דפוסי סיפורים כאלו ישנם?
"יש עשרות סיפורים כמו מה יקרה בבית הספר, האם אני אהיה לבד, הפחד מהילדים החדשים, מהמעבר, מהמורה - כי הכל חדש וקשה. המעבר עצמו קשה, וגם התפקיד של הסופרים שכתבו על הנושא הזה הוא קשה, כי לא משנה איך הם כתבו - בשירה או בפרוזה - כמעט כל הספרים הם אותו הדבר: כתובים באותה תבנית ששיאה הוא ההתגברות של הילד על הפחדים והמכשולים".
פרופסור ברוך מציינת כי חל הבדל גדול בעקבות שבירת האוטוריטות, וזאת משנת 1982-3. "קודם לכן תמיד הציגו את המורה בצורה חיובית, מושלמת אפילו. לאחר זאת, המורה הפכה להיות מיוצגת גם כנלעגת, ופורסמו סיפורים מצחיקים על שבירת מסגרות. אבל חשוב להבהיר שגם במקרה זה הכוונה היא לרכך ולהראות לילד איך שורדים את המעבר מהגן לבית הספר,. כך שעד תחילת שנות השמונים הייצוג הבית ספרי היה מושלם, ואז חל שינוי והספרות נהייתה יותר פסיכולוגית".
איזה ספר שעוסק במעבר לכיתה א' מצליח לעשות זאת כמו שצריך?
"'אני ברק' של עוזי בן כנען. מהפרק השלישי בסיפור, האח הגדול מפחיד את ברק שהמורה תתעלל בו ושהיא מפלצת. זהו טקסט עם הומור יוצא מן הכלל; ספר שמגחיך את המורה: היא מדברת בעברית גבוהה מאוד, והילד לא מבין וצוחק עליה, ובתור קורא אתה פשוט מתגלגל מצחוק.
"כיוון שהפחדים של הגיבור היו כה גדולים, המציאות מתגלה בסוף כנהדרת, ממש כך. הסיבה שאצל בן כנען זה עובד טוב כל כך היא שיש בספר שלו הרבה הומור, וכי בית הספר לא הופך להיות חלום חייו, וזה בסדר. הטקסט שהוא כתב משתחרר כי הסופר בעצם אומר: זה קשה, אבל מתמודדים עם זה, גם אם תרעד וגם אם לא - צריך לעבור את זה. המאפיינים דומים לספרות דידקטית, אבל הטיפול בחומרים הוא אחר ונפלא".
ספר נוסף שעוסק בנושא זה הוא של נאוה מקמל עתיר, "כיתה א' של אמא". אפשר לומר שהסיוט הכי גדול של ילד הוא שאמא שלו היא מורה בכיתה א', אז היא לא יכולה ללוות אותו ביום הראשון לבית הספר - ובזה עוסק ספרה של מקמל עתיר. אצלה, בשונה מבן כנען, החוויה היא רגשית מאוד, הן מהכיוון של האם הן משל הילד, ועל אף הרגשיות המוגזמת - הפתרונות שהיא מציעה הם יפים, והיא מתארת מצב שיכול להיות תקף לכל מי שאמא שלו לא יכולה ללוות אותו לכיתה א', מסיבה כזאת או אחרת.
ספרות על מעבר לכיתה א' יכולה להיות לא טיפולית?
"לא, כיוון שגם אם היא ספרות דידקטית וגם אם היא ספרות פסיכולוגיסטית - המטרה שלה היא זהה, וזו מהווה כלי עזר להתמודד עם המצב המתואר. הספרות הדידקטית מציגה את הבעיה על מורכבותה, ומראה איך אפשר לפרק אותה ולהתמודד איתה, וגם לנצח. זה הדגם שקיים לפחות משנות החמישים. גם הסיפור הפסיכולוגיסטי הוא מגמתי ומשמש ככלי עזר להתמודדות עם החרדה והעזיבה, ומראה את ההתנהלות במטרה לסייע".
דוגמה לספרות פסיכולוגיסטית בנושא זה הוא הספר
"הנסיכה פוזי והתהלוכה של כיתה א'", שכתבה סטפני גרין, שראה אור לאחרונה, ואף מוזכר בכתבה זו לחיוב. רונית רוקאס, שתרגמה את הספר והוציאה אותו לאור, מציינת כי לא בחרה את הספר דווקא בשל הטיפול שלו במעבר לכיתה א'. "אם כבר, העיסוק בנושא היה הסיבה היחידה שגרמה לי להסס מעט. אני לא אוהבת ספרות שכל מטרתה לפתור בעיה. אבל בסופו של דבר, הבנתי שזו לא סיבה לפסול סדרה מקסימה שכזאת, רק כי היא עוסקת בסוגיה כה מרכזית בחיי הקוראים. בעיניי, זו בראש וראשונה סדרה שמצטיינת בהבנה עמוקה של הגיל הזה, והיא מצליחה לשרטט דמות אמינה של ילדה בת שש".
האם המעבר לכיתה א' הוא אכן טראומטי כל כך?
"אין ספק שזהו אחד האירועים החשובים ביותר בילדות המוקדמת. לא במקרה זהו זיכרון שטבוע בנו גם בבגרותנו. זה אולי לא בהכרח זיכרון טראומטי - או לפחות אני מקווה כך - אך זה בוודאי אירוע דרמטי מאוד, וכל ספרות אוהבת דרמה. עם זאת, אני חוששת שלא מעט ספרים עוסקים בנושא הזה מתוך תפיסה שספרות ילדים היא כלי טיפולי ולא חוויה ספרותית-אמנותית של ממש. לא מעט ספרים שעוסקים בנושא הזה, כמוהם כספרות גמילה ממוצץ או מחיתול, ולכן צריך לברור את הספר המתאים בקפידה, כזה שגם יציע חוויה רגשית עמוקה, ואפילו חוויה אסתטית".
