האתגר של הראיס

המערכה הצבאית בעזה מול חמאס הגיעה לסיומה, וזה הזמן לרחש במסדרונות הדיפלומטיים. לקראת כינוסה של העצרת הכללית בספטמבר, מגבש אבו מאזן מאמץ פלסטיני מדיני נגד מדינת ישראל. המערכה המדינית המתקרבת היא הקרב המשמעותי של אבו מאזן, שהנהגתו נדרשת לייצר הישגים מול חמאס על מנת להוכיח את כי היא עדיין רלוונטית.

על הרקע הזה אנו רואים את הביקורת מרמאללה על התנהלות החמאס. בכירי הרשות, כולל אבו מאזן, שופכים מים קרים על "הישגי" חמאס. השר לשעבר לענייני הקדשים מחמוד אל-הבאש, מבכירי פתח, אף קרא לחמאס להודות בתבוסתו. המערכה האחרונה טרפה את הקלפים בין חמאס ופתח והרחיבה את יחסי אי האמון בין שתי התנועות.

משעל ואבו מאזן. חמאס מבטיחים עוד סיבוב(צילום: רויטרס)

חמאס נכנס למערכה מוכה כלכלית, ועם תמיכה ציבורית בירידה מתמדת, אך יוצא ממנו כאשר בדעת הקהל הציבורית הפלסטינית הוא מצליח לייצר הישגים תודעתיים וקרנו עולה. כדי לגייס את אותה דעת הקהל חמאס יוצר מציאות מדומה של הישגים צבאיים. לשם כך, חמאס משקיע משאבים תקשורתיים רבים ונעזר בכלים מתחום הלוחמה הפסיכולוגית. הארגון גייס לאורך כל המערכה את רשת הטלוויזיה הקטארית אל-ג'זירה, שתפקדה הלכה למעשה כזרוע התקשורת הרשמית שלו. לא בכדי הודה לה דובר החמאס סאמי אבו זוהרי ותיאר אותה "כשותפה לניצחון" של החמאס.

עוד בחדשות ynet:

• אל קאעידה בגולן הסורי: בישראל עוקבים בדאגה
• אבו-מאזן נגד חמאס: ההתעקשות שלהם לא הועילה
  

חמאס נהנה מחולשת הפלסטינים ומהיותו של הסכסוך א-סימטרי. הוא מודע לחולשותיו ומגבלותיו הצבאיות ולא טען אף לרגע כי ביכולתו "לכבוש" את ישראל. אמירתו אמש (ה') של חאלד משעל כי אין זו המערכה אחרונה רק מחזקת את העובדה כי חמאס מודה בחולשותיו. חמאס הציג את המערך הרקטי שלו שבו הוא השתמש על מנת לנסות להרוג מספר רב ככל הניתן של אזרחים ישראלים כנשק הגנתי. רשת אל-ג'זירה עוזרת לה בהעברת המסר לאחר שתיארה באופן עקבי את 50 ימי הלחימה כתוקפנות ישראלית על עזה, וניתקה אותם מההקשר הרחב שלהם.

שמחתו של החלש

התמיכה בחמאס היא פרץ רגעי של רגשות. זו שמחתו של החלש, וגם הרשות הפלסטינית יודעת זאת ואפשרה הפגנות תמיכה בחמאס ביהודה ושומרון כאשר הוכרזה הפסקת האש. הנזק שספגה רצועת עזה הוא כבד מנשוא, וכאשר יתפזר האבק יתבררו ממדי האסון והזמן הדרוש לשיקומו של אחד האזורים העניים והצפופים בעולם.

כחצי מיליון פליטים נטשו את בתיהם ברצועת עזה בזמן הלחימה. לצורך ההשוואה, כ-700 אלף פליטים פלסטינים נטשו את בתיהם בתוך תחומי מדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות. לכל הפחות, ישנם עשרות אלפי פליטים ברצועת עזה שאיבדו את בתיהם ואין להם לאן לשוב עם הפסקת האש. זאת מבלי להזכיר את בעיות אספקת המים, מזון וחשמל.

חגיגות ה"ניצחון" של חמאס. מנסה לייצר מציאות(צילום: רויטרס)

עזה, אחרי "צוק איתן". שיקום של שנים(צילום: רויטרס)

חמאס מודע להשלכות של המערכה. הוא בחר לנצור את האש כאשר רבי הקומות שבהם הוא ריכז מפקדות החלו ליפול במרכז העיר עזה, והפיקוד הבכיר של הזרוע הצבאית הפך ליעד תקיפה. בנוסף, הופעל עליו לחץ כבד עליו מכיוון האוכלוסיה ושותפיו דוגמת הג'יהאד האסלאמי.

מלבד תחושת המאבק והעמידה על הרגליים האחוריות במשך 50 יום אל מול עוצמת האש הישראלית, אין לחמאס הישג משמעותי להציג כרגע לציבור העזתי מלבד שרידותו, והארגון יידרש בקרוב לתת דין וחשבון על מעשיו. הרחבת אזור הדיג לשישה מייל ופתיחת המעברים מול ישראל לסחורה הומניטרית הן לא המטרות שלשמן יצא חמאס למאבק, כי אחרי הכל, סחורה הומניטרית זרמה לרצועה גם בזמן שהתותחים רעמו. לא היה מצור אמיתי על הרצועה, אך היא סבלה ממדיניות ענישה מכוונת שנמשכה מאז שנת 2007. מדיניות זו שיחקה לידי החמאס ועזרה לו לחזק את תחושת שותפות הגורל עם האוכלוסייה. שותפות גורל שהפכה גם לשותפות כלכלית-פוליטית עם ראשי החמולות הגדולות של דרום הרצועה שנהנו מפיתוח כלכלת המנהרות.

אבו מאזן מול ישראל נגד חמאס

הדרך היחידה של אבו מאזן לנטרל את חמאס בטווח הארוך היא על ידי יצירת חלופה מדינית שתייצר תקווה. המערכה האחרונה מעידה כי נוצר במזרח התיכון ציר מתון, הרואה בישראל שותפה ליצירת יציבות אזורית אל מול עלייתו של האיסלאם הרדיקלי. הבעיה היא שעד כה מדינת ישראל לא הציגה תוכנית מדינית סדורה לציבור

ולא אומרת מה הוא היעד שאליו היא חותרת. אל מול חוסר הבהירות הישראלית, ניצב אבו מאזן שנדרש כרגע להקצין עמדות אל מול ישראל בשל דעת הקהל ברחוב הפלסטיני שמאמין כי ישראל אינה מבינה שפה אחרת מלבד כוח. זהו הטיעון המרכזי שהציבה חמאס אל מול ניסיונותיו הכושלים של אבו מאזן להניע תהליך מדיני.

בין אם נפגשו בירדן ובין אם לא, הגיע הזמן שאבו מאזן ונתניהו יישבו וידברו לא רק לאחר משברים בניסיון לכבות את השריפה, אלא ינסו למצוא נוסחה משותפת למניעת המשבר הבא. מערכת האינטרסים האזורית המכניסה אל תוך המשוואה את מצרים, שחולקת גבול עם רצועת עזה, ואת ערב הסעודית שנהנית מעוצמה כלכלית ומעמד הלכתי בעולם הסוני לצד מדינות המפרץ (מלבד קטאר) ויכולה לייצר את הנוסחה שתביא לגיבוש הסכם מדיני שיוביל לשקט ארוך טווח. מול מדינת ישראל ניצבת הזדמנות, ומדינה חזקה צריכה לדעת לייצר גם חזון מדיני. 

ד"ר עידו זלקוביץ, מומחה לחברה ופוליטיקה פלסטינית, מלמד בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, עמית מחקר במרכז עזרי לחקר איראן ומדינות המפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה וחבר במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ספרו "תנועת הפתח - אסלאם, לאומיות ופוליטיקה של מאבק מזוין" ראה אור בהוצאת רסלינג. בקרוב ייצא לאור ספרו החדש Books, Guns and Politics: Students and Resistance in Palestine בהוצאת ראוטלדג'