אל תשתפו אותי

בשבועות האחרונים היינו עדים לא רק להפגזות בדרום, אלא להפגזה מסוג אחר - הרשתות החברתיות והבלוגים תקפו אותנו בתמונות זוועה ובסרטונים שנפתחים מעצמם (חידוש מרגיז של פייסבוק). ה"קלים" שבהם מציגים נאומי אימה והפחדה של מנהיגים מוסלמיים המבטיחים אינספור "בתולות שחורות עין" למאמיניהם, הקשים יותר מראים זוועות מלחמה מרחוק ומקרוב, והגרועים באמת מבטיחים עריפות ראשים, קבורת ילדים חיים ומכירות פומביות של נשים.

מה הטעם בהצגת הרוע המזוקק הזה בכל אתר רענן ובכל דף תמים? מדוע דחוף לנו עד כדי כך להראות את הברבריות הקיצונית הזו? חברת ילדות, קולגה לעבודה, מנהל עמותה מצפוני ועוד כהנה וכהנה ממכריי, אנשים סבירים בהחלט, אינם פוסקים בימים האחרונים מלשגר אל נצח הסייבר תמונות מטרידת וסרטים מזוויעים ברשתות החברתיות. בימים האחרונים נאלצתי "לאנפרנד" כמה ידידים ותיקים כי הפיד שלהם עורר בי זוועה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

במותו ציווה העסקה ישירה / אינגדאו יעקב

אנשים שגופם ונפשם חוללו על ידי מעשי אלימות לא בחרו "לככב" ברשת כשהם מוטלים בשלוליות דם או כשהם מוצאים להורג. הם לא נולדו קרבנות, הם היו בני אדם חיים ונושמים, אוהבים וכואבים, אנשים שקיוו לחיים של טעם, והנה נגזר עליהם מוות אלים בטרם עת. לא כך היו רוצים להיזכר, כשתליין לבוש שחורים מנופף בחרב מאחורי גבם או כשהם מובלים בתחתוניהם בשורה ארוכה של נידונים על הברכיים. הנערות המבוהלות, הילדים הבוכים - לא זו התהילה שהם ביקשו לעצמם. אלה המפרסמים את התמונות הקשות הללו משתפים פעולה באופן עקיף עם חלאות המין האנושי המחללת את החיים הללו. המבצעים לא רק מבקשים לעשות את הרע אלא גם לפרסמו. באופן פרדוכסלי ומעוות, מי שמפרסמים את הסרטונים והתמונות כדי להוקיעם בראש חוצות משתתפים פעולה באופן לא רצוני במאמץ להפיץ את הרוע והפחד.

זאת ועוד, האכזריות הנשקפת מן התמונות הללו חזקה עליה שתחולל נזק גם למתבוננים בה. הרגישות האנושית הטבעית נפגעת כשרואים את הרוע הזה. סרטים אלימים בקולנוע מציינים הגבלת גיל אבל כאן הכול פרוץ - ילדים נחשפים לזוועות בלי מסננים ובלי תמיכה, מה שיכול לצלק את נפשותיהם. קהות רגשות של מי ש"התרגלו" למחזות האימה גרועה אף יותר.

רבות מהתמונות הללו מלוות בכיתוב המתריס נגד המידות והערכים של מבצעי הפשעים הנוראים נגד האנושות. ואכן, יש להישאר עירניים ולהילחם נגד גל האלימות ששוטף את העולם ומאיים גם עלינו. אולם מה הטעם בהצגת הזוועות? לעתים נראה לי שמציגי הפורנוגרפיה של הרוע הזו סבורים שהיא מזכה אותנו בתג של מוסריות. הלוא אצלנו אין נוהגים ככה, חלילה וחס. אולם זה ההכשר שלנו? האם אלה האנשים שיעידו על טהרתנו? האם זה קנה המידה שעל פיו ניבחן?

התגובות הבלתי שקולות הנשמעות בעולם לנוכח מעשי ישראל בעזה (וביניהם מעשים שהם אבן בלתי מוסריים בעליל) מקוממות אותנו. אנו טוענים בצדק שהישראלים (והיהודים?) נשפטים באמות מידה חמורות בהרבה מאשר עמים אחרים. ואכן, שיפוט זה אינו הוגן בעיניי כשהוא בא מבחוץ ועוטף אינטרסים פוליטים מזה ואיבות עתיקות יומין מזה. ובעיקר הוא אינו הוגן בימים אלה, שבהם בטחונם של אזרחי ישראל תלוי על חוט השערה ורבים נאלצים לעזוב את בתיהם. אולם השיפוט החיצוני המקומם בחוסר כנותו אינו צריך למנוע מאיתנו לצפות מהמדינה שלנו, ההנהגה שלה ואלה המובילים את החיילים שלה, לנהוג לפי אמות מידה מוסריות ואנושיות.

יש ללמוד על גל האכזריות השוטף את העולם ואסור לתת לו שיעבור ללא תגובה. יש להוקיע אותו ולהילחם נגדו, אבל אין כל טעם של ממש לצפות במעשי הרוע המחללים. אז בבקשה, אל תשתפו אותי!

הרבה ד"ר דליה מרקס, פרופ' חברה לליטורגיה ומדרש, היברו יוניון קולג', ירושלים

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il