"ישראלים הם נורמלים, ולכן זקוקים לטירוף"

בשלהי קיץ יוקד מלחמה, כשכל הופעה בינלאומית שהיתה בדרכה לכאן נמלטה למרחבים מוגנים יותר, ארזתי את התקווה שעוד נותרה בי לראות איזו משאית תאורה מקימה במה בישראל - וטסתי לאיטליה, להופעה של גוראן ברגוביץ'. יגוסלבי סוער שראה כבר כמה סכסוכי גבולות ב-64 שנות חייו - שהתחילו בסרייבו, רוו נטישות ומאבקי עצמאות אישיים ולאומיים - והובילו אותו לצרפת, שם הוא מתגורר עד היום. כלומר, במעט הימים שהוא לא צועני נודד המופיע עם "תזמורת החתונות והלוויות" האדירה שלו כמעט כל ערב במקום אחר בעולם, כבר 15 שנה.

עד לעיירה אודינה שליד ונציה הרחקתי מישראל המופגזת, רק כדי לגלות שגם כאן, אני מקבלת ביטול לפרצוף. לא בגלל טילים, אלא בגלל גשם אוגוסט משוגע ששטף את העיירה, ואיים להטביע אותי איתה. הדשא הפתוח עליו אמור היה להתקיים פסטיבל "בלקן אנד גריל" המקומי, הפך לבריכת בוץ - והמרחב המוגן אליו נמלטתי היה לובי בית המלון בו לן ברגוביץ', אשר פגש אותי ספוג מים ומחויך.

"בישראל זה לא יקרה", אני מבטיחה לו - יודעת שהמדבר המקיף את עמודי שלמה - שם הוא אמור להופיע במסגרת "ישרוטל פאזה מורגנה" - זוכה לגשם נדיר אחת לשנה, ואין חשש שזה יקרה ב-18 בספטמבר. ברגוביץ' בכל מקרה, לא נראה מודאג מגשם או מטילים. הוא בא להופיע, ואם מבטלים הוא ינוח. רק תנו לשמוח. זו לדעתו גם הסיבה שישראלים מתחברים למוזיקה הבלקנית: הם רק רוצים לשמוח.

"אתם אנשים נורמלים, ולכן זקוקים לטירוף. כל נורמלי זקוק לזה. אז כל דבר שמביא איתו קצת טירוף, יכול להיות להיט בישראל. אם אתה מגיש רק מוזיקה, לאף אחד לא יהיה אכפת מזה, אם אין בזה קצת שיגעון. זה גם המוטו של האלבומים שלי.

"הפעם הראשונה שלי בישראל היתה כשעבדתי על הסרט 'המלכה מרגוט' עם עופרה חזה", הוא אומר. "ישראל מזכירה לי כמעט מיד את הארץ שלי. היא תנודתית, ובאותו הזמן אנשים מנסים למצוא חמש דקות להיות מאושרים - ולהמשיך לדאוג אחר כך. שואלים אותי האם אני עד כדי כך מטורף לנסוע להופיע שם, כי הם מדמיינים את ישראל כמקום שאני יכול למות בו, אבל אני בא ממקום שהוא תמיד כזה, גם שם יכולתי למות. גם בלבנון, שם הופעתי לא מזמן".

איך זה היה?

"אנשים היו שמחים. מוקפים באנשים עם קלצ'ניקוב, ושמחים. בדיוק כמוכם, אלה היו חמש הדקות שלהם לשמוח".

אתה מבחין בשוני בקהל במקומות כאלה לבין מדינות אחרות?

"לא, זה הכל סטריאוטיפ. זה כמו להגיד שאנשים בדרום חמים יותר מהצפון, אבל הם לא באמת. ניגנתי באיסלנד, בסיביר - שם הם אולי מתנהגים קצת אחרת - אבל מוזיקה היא שפה. מדעית, היא השפה האנושית הראשונה. לאחרונה מצאו בגרמניה חליל בן 30 אלף שנה, אנשים עשו מוזיקה לפני שהם ידעו לדבר, לפני שהיתה להם דת, לפני הכל. זו הדרך העמוקה ביותר לתקשורת שיש לנו, ולכן היא באה בקלות. אז אולי בצפון אנשים מתנהגים אחרת כי קר להם והם לבושים בשכבות, ולאלה שלבושים פחות, קל יותר לנוע בחופשיות - אבל אם אתה מכיר טוב את שפת המוזיקה, קל יותר לתקשר ככה".

קל מאוד לתקשר עם השמחה שברגוביץ' עצמו מפזר סביבו, כמו גם עם המוזיקה הצוענית-בלקנית שתזמורת הבראס שלו מנגנת, כבהילולת שיכורים צבעונית ונפלאה. הפעם האחרונה שראיתי אותו על הבמה היתה לפני יותר מעשור, כשהתארח בפסטיבל הג'אז באילת, שם לא נותר ישבן אחד על הכסא. הרגליים רקעו, הכפיים היכו לפי הקצב וכל חלל פנוי היה לגיטימי לרקוד עליו. הפעם הוא יגיע עם אלבומו האחרון "שמפניה לצוענים", אבל ינגן כמובן גם דברים ישנים ומוכרים מהתקופה בה עבד עם אמיר קוסטוריצה, וישתף פעולה עם חברי "בלקן ביט בוקס", המקומיים. "לא ננגן דברים יותר מדי מורכבים, אלא בעיקר כאלה שאפשר לשתות ולרקוד איתם, יצירות שכתבתי לסרטים, וכמה דברים מ"כרמן עם סוף טוב".

המפגשים האלה עם אמנים מקומיים משפיעים עליך?

"ההשפעות שלי הן כמו מחלה דוגרת. זה לא מתפרץ באותו רגע, כמו שפעת שצצה אחרי יומיים שלושה - זה דוגר בגוף שלך למשך תקופה, ואז כשזה כבר מתפרץ, אתה לא באמת יודע מאיפה נדבקת בזה. כיוון שנולדתי על הגבול בין אורתודוכסים, קתולים, ומוסלמים - אז הכל גם ככה מן פרנקנשטיין כזה, הכל מורכב מחתיכות שלא מתחברות. נולדתי בתוך המפלצת הזאת אז זה בא לידי ביטוי במוזיקה שלי.

"אני אוהב את ההשפעה של הצוענים הבלקנים, כיוון שזו המוזיקה היחידה שהיא לא פרובינציאלית, לא העתק היסטרי של כל מיני חרא אנגלו-סכסי. המוזיקה האמיתית הטובה היחידה מהבלקן היא צוענית.

"אני בא מהרוקנרול, זו הנכות שאני עובד איתה כל חיי, אני חייב לשתף פעולה ולנגן עם אחרים. בזמנים החדשים מוזיקאים עובדים לבד, עם פאקינג מחשב. אני לעומתם כל הזמן מוקף אנשים. סביבת העבודה שלי נראית כמו קומונה: עשרה אנשים מנגנים, מתחברים".

נשמע כיף.

"כן, זו שיטה קצת מיושנת לעבוד, אבל אני מלחין מיושן".

ואתה מחשיב את עצמך כמנהיג של הקומונה הזאת, או שאתם פשוט מנגנים יחד?

"לכל אחד שיטות שונות של הלחנה, יש אנשים שצריכים זריחה, או פסנתר, ויש כאלה שזקוקים לירח. אני עובד בבלגן. יש משהו שאני רוצה לנסות, אני מגיע ומניח את זה על השולחן כמו בשר לכלבים לקפוץ עליו - ואז זה קורה. מה שטוב בהופעה שלי זה שאנשים מגיעים לראות אותה מבלי לדעת מה יקרה. ניגנתי את 'שעת הצוענים' 150 פעם בערך לפני שהקלטתי אותו. בשנה שחלפה ניגנתי את מונודרמה כמאה פעמים - אבל אף אחד לא יודע איך אנגן את זה כשהוא קונה כרטיס.

אף אחד לא יודע מה יקרה על הבמה. גוראן ברגוביץ'(צילום: נבויסה בביק)

"להקת בלקן-בראס זה כמו פּאנק בראשית ימיו, לפני שהרגו אותו ב"God Save The Queen" ("הסקס פיסטולס", ס.ס) - שם הוא נגמר. זה שיר שהופק על ידי מפיק אמיתי, כריס תומאס שהיה המפיק של אלטון ג'ון - הכל היה מכוון בשלמות, וזה היה הסוף. מה שאהבנו בתחילתו של הפּאנק זה שהוא היה מעט לא מכוון, עם טירוף, לא רק מוזיקה. אז היה מעט זיוף, למי אכפת? אותו דבר עם הבלקן-בראס. אתה לא יכול לכוון אותם באמת בשלמות. קודם כל כיוון שהם לא מגיעים מבית-ספר למוזיקה, ושנית כי הם מנגנים בכלים ישנים שאי אפשר באמת לכוון אותם.

"במוזיקה בלקנית יש שניים שלושה בריטונים שנותנים את האקורד וסביבו הנגנים חופשיים לנגן. אז יש איזו תנועה בתוך המוזיקה וזה מה שמייצר את הטירוף. קשה להתנגד לזה. גם אם אתה שומע את זה בפעם הראשונה, אתה מבין שיש שם משהו לא רגיל שקורה.

וזה מצליח. תראה את מה שקורה עם "גוגול בורדלו" למשל.

"מוזיקה צוענית ברחבי העולם נמצאת בסכנת הכחדה. הרגו את המוזיקה הצוענית-רומנית, והצוענית-רוסית כשהפכו אותה למוזיקת רקע במסעדות. אבל בראס צועני, אתה לא יכול להשמיע במסעדות, במערכת מודרנית. בשביל זה צריך להקה אמיתית, שיורקת. ואתה לא יכול לאכול כשעשרה נגנים צוענים יורקים סביבך", הוא צוחק.

יחגגו איתו על הבמה. בלקן ביט בוקס

לפני כעשר שנים, כחלק מעבודתו על פסקול הסרט הצרפתי-רומני "Train De Vie", נחשף ברגוביץ' להקלטות ישנות של "רדיו בוקרשט" משידוריו בין מלחמת העולם הראשונה והשנייה. שם, הבין לראשונה את שורשי המוזיקה הצוענית-בלקנית. "שמונים אחוזים ממנה מגיע מכלייזמרים", הוא נלהב לספר. "שמעתי הקלטות על גבי הקלטות של להקות כלייזמרים מרומניה, והבנתי שחלק גדול מהמוזיקה הצוענית - החלק העתיק ביותר שלה, זה שיש לו חוש הומור - הגיע ממוזיקת כלייזמרים יהודית לחתונות. זאת הסיבה שבלקן ביט בוקס מנגנים כמעט כמו להקה בלקנית, השורשים זהים".

אתה מאזין גם למוזיקה אחרת?

"אני חושב שאני נמצא בחיים בשלב של גניקולוג זקן, שכשהוא מגיע הביתה אני לא חושב שיש לו חשק להמשיך להסתכל. אז אני כמו גניקולוג זקן, כבר לא מאזין למוזיקה. היה לי מספיק. כשאני לא עושה מוזיקה בעצמי, אני מעדיף להאזין לשקט".

והמוזיקאים שמלווים אותך?

"הם מאוד דומים ללהקת רוק. הם מנגנים כל הזמן, גם מאחורי הקלעים. אבל הם מאוד שונים האחד מהשני: הסקסופוניסט שלי הוא פרופסור שמלמד בשתי אוניברסיטאות, ולעומתו נגן הבריטון לא יודע קרוא וכתוב - ושניהם מארצות שונות בבלקן. אבל לשניהם ישנה סקרנות אנושית וסקרנות מוזיקלית".

איך אתה מוצא אותם?

"בהתחלה ניגנתי תמיד עם משפחות, כיוון שבדרך-כלל להקות בראס הן משפחות. אבל אז זה התחיל להסתבך, כי משפחות הן דבר מסובך, אז פשוט התחלתי לבחור מתוכן רק את המוזיקאים שמצאו חן בעיניי".

פירקת משפחות.

"כן. טוב, זה הג'וב הכי טוב עבור מוזיקאי בלקני".

הג'וב אולי טוב, אבל את המשפחה הוא בקושי רואה. עם יותר מ-150 הופעות בשנה, תמיד כל כך רחוק מהבית, הוא פוגש את רעייתו וארבע בנותיו המתגוררות בפריז, רק לעתים רחוקות. "לפעמים הן יודעות על העבודה שלי רק מאחד המורים בבית הספר, שמבקש מהן הזמנות להופעה".

ואיך את נח, מה זו חופשה בשבילך?

"כשאני רואה אנשים יוצאים לחופשה במלון, מגבת על המותניים וארוחת בוקר ושוב מגבת וארוחת צהריים - זה לא מדבר אליי. אני צריך לעשות משהו. יש למשפחה שלי בית-נופש ליד הים, אבל הם לא ממש מתלהבים ללכת לבית שאף אחד לא גר בו כמה שנים, הם מעדיפים להפליג בסירה שיש לנו. גם אני מעדיף לבלות בלעשות משהו - מאשר להסתובב במגבת".

בינתיים, פסק הגשם השוטף, העיירה האיטלקית ייבשה שיערה וחזרה להיות ציורית, כמו שמצפים ממנה באירופה. רוחות של הפסקת אש החלו מנשבות בישראל, ולא נראה שמשהו מתכוון לעצור את התזמורת הענקית מלשמח את הקהל הממתין לה. אנחנו נפרדים בהבטחה להיפגש באילת, באקלים יבש ונוח יותר. "תבוא ותנוח", אני אומרת לו - "יש במלון מגבות וארוחת בוקר".

אירוע ישרוטל פאזה מורגנה, יתקיים בפארק תמנע בין התאריכים 18-21 בספטמבר, ומלבד הופעתו של ברגוביץ' שייארח את להקת "בלקן ביט בוקס", יופיעו שם גם הבלט הישראלי עם קבוצת "מיומנה", ויהודה פוליקר שייארח את על הבמה את גידי גוב וברי סחרוף.