120 תלמידים בכיתה: כך ייראה ביה"ס בעתיד

זה לא סוד שמערכת החינוך הישראלית אינה מסבה לנו נחת וגאווה. הישגי התלמידים נמוכים בכל המדדים הבינלאומיים, הכיתות צפופות, המורים עמוסים ושחוקים, תוכניות הלימוד אינן מעוררות השראה, ונראה כי כל קשר בין הלימודים בבית הספר לבין דרישות החיים בשנות האלפיים מקרי בהחלט. ילדי דור ההיי-טק רגילים לקבל מידע דרך המסך, הם נעים במהירות בין אפליקציות שונות ויכולת הריכוז שלהם שונה משל הדורות הקודמים להם.

בעוד שר החינוך מצהיר על תוכניות שיתרמו ללמידה משמעותית, המכללות לחינוך לא ממתינות להנחיות מגבוה ומציגות מודלים למערכת החינוך האוטופית אליה צריך לשאוף. המודלים שונים זה מזה, אבל בכולם יש דגש על מיומנויות למידה חדשניות, על העצמת החשיבה העצמאית והביקורתית של התלמידים וגם על למידה קבוצתית כמענה נגד לנטייה לעבודה אישית מול המסך.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

חוזרים לבית הספר בערוץ הורים :

הסקר הגדול: איזה ילקוט הכי כדאי לקנות לילדים

הסקר הגדול: איזה ילקוט הכי כדאי לקנות לנוער

בדקנו: איזו קופסת אוכל כדאי לקחת לבי"ס ולגן?

"בית הספר הוא מוסד חברתי מטופש ולא יעיל"

"לצערנו, הכיתה הטיפוסית היא כיתה פרונטלית שבה מתקיימת למידה משפכית: לוקחים משפך ושופכים ידע", אומר ד"ר דובי וייס, ראש התוכנית לתואר שני בטכנולוגיות בחינוך במכללת סמינר הקיבוצים ומדען ראשי של עת-הדעת. "השיטה המשפכית התאימה להכשרת עובדי יזע בעבר. היום אנחנו עידן של עובדי ידע, ולכן אנחנו רוצים לבנות בית ספר שיתאים לעידן הידע. המשורר ייטס אמר שחינוך הוא לא מילוי דלי אלא הצתת אש. הכוונה שלנו היא להעביר את מערכת החינוך מלמידה משפכית להצתת אש".

"שיטת ההוראה הנוכחית היא של ידע אנכי", מוסיף פרופ' שמעון עמר, ראש מכללת אוהלו. "אנחנו מעוניינים שבוגר מערכת החינוך ידע לקחת את הדברים, לשלב ולהסתכל בפריזמות שונות: חברתית, כלכלית, ערכית ואינטלקטואלית. היום הצבא והתעשייה עורכים הכשרות משלהם לבוגרי מערכת החינוך כי הם זקוקים לאנשים בעלי מערכת חשיבה שונה לחלטין מזו שהם למדו במשך 12 שנים. אם אנחנו נעשה את השינוי במערכת ונכניס את צורת העבודה הנדרשת לתוך בתי הספר, כולם יצאו נשכרים.

"העולם הולך לבינה מלאכותית, אבל בבתי הספר ממשיכים ללמד ידע. את הידע ניתן למצוא בבינה המלאכותית וההבדל בינה לבין בינה מציאותית היא הבנת המציאות ולדעת מתי נכון להשתמש במה. לנגד עיננו עומד ילד בוגר שיוצא לחיים וצריך לחיות בחברה פורצת דרך בכלכלה ובמשק יצרניים ופעילים. אם נחנך נכון את הילדים, המבוגרים יהפכו לבני אדם שממצים עצמם וכתוצאה מכך מאושרים".

הכיתה העתידנית על פי פרופ' עמר ממכללת אוהלו. המטרה: ילדים מאושרים

"בית הספר תמיד היה מקום משעמם", טוען בפסקנות פרופ' יורם הרפז, ראש התוכנית לתכנון וניהול מערכות חינוך במכללה האקדמית בית ברל. "ילד סביר לא מתעניין בחפיפת משולשים ובמושא עקיף וישיר, לכן זהו מוסד חברתי מטופש ולא יעיל. בית ספר דומה לבית סוהר: כולאים את התלמידים בתאים, מדי פעם יש צלצול שמאפשר להם להסתובב ואז בחזרה לתאים, מענים אותם, משעממים עד מוות ומשפילים לעתים קרובות.

"בית ספר זו המצאה בת 150 שנה, והיום היא מתפוצצת לנו בפנים. יש בעיות משמעת קשות, התוצאות על הפנים, הילדים לומדים מעט ושוכחים את רוב החומר שהם לומדים. זהו שירות בייביסיטינג ענק וזול. הילדים הולכים כי החברה מספקת תעודות אותן הם צריכים להשכלה והשגת מקצוע. החברה התמכרה לבית הספר וקשה לתאר את החיים בלעדיו".

"לתת לילדים את האפשרות לחשוב יצירתי"

למרות תמונת המצב העגומה העולה מדבריהם, ראשי המכללות להוראה מתבוננים קדימה בתקווה ומאמינים שבעזרת שינויים מרחיקי לכת, ניתן ליצור מערכת חינוך טובה ויעילה יותר. וייס מסמינר הקיבוצים יצר מודל של כיתה מתוקשבת מונחית מורה, המתייחסת להתקדמות הטכנולוגית ורותמת אותה לצורכי החינוך.

"אנחנו מוקפים בשפע של מידע ולא בהכרח ידע", הוא מסביר את הרעיון העומד מאחורי המודל שיצר. "התהליך להפיכת מידע לידע הוא תהליך משמעותי ומורכב שמצריך הנחייה ותיווך, לכן יש מקום להמשך עבודתו של מורה, אבל צריך סביבה של הוראה ולמידה שבה הכיתה מפסיקה להיות פרונטלית והופכת לכיתה מתוקשבת מונחית מורה".

המורים יהפכו למנחים. כיתת עת-הדעת שפועלת בבית הספר "שדות" (צילום: עומרי מירון)

לפי המודל של וייס לכל תלמיד יהיה עזר למידה דיגיטלי אישי כדוגמת טאבלט. גם למורה יהיה עזר הוראה ומקרן. את ספרי הלימוד יחליפו תוכנות אינטראקטיביות ואדפטיביות, והמורה ישתמש במערכת ניהול הוראה מתקדמת.

וייס מבקש להבחין בין המודל שלו לבין הכיתה המתוקשבת המוכרת לנו, בה הילדים נותרים פאסיביים וספרי הלימוד סרוקים כמו שהם למחשב. המודל שלו, לעומת זאת, מאפשר לילדים להתנסות במיומנויות המאה ה-21.

"צריך ללמד את הילדים דרכי חשיבה ודרכי עבודה", הוא מדגיש. "לתת להם הזדמנות לפתור בעיות, לחשוב ביקורתי, להיות יצירתי. דרכי עבודה יאפשרו לרכוש אוריינות מידע, לעבוד עם מידע בסביבה ממוחשבת ובצורה שיתופית, תוך כדי תקשורת אחד עם השני. המורה ממשיך להיות מנחה אבל לא מרצה. ד"ר גוגל ופרופ' ויקיפדיה שמים על השולחן את המידע. המטרה שלנו היא להפוך אותו לידע, וזה יקרה באמצעות תהליך הנחייה משמעותי.

"לא צריך שהמורה יעמוד ויספר נתונים, הוא מפסיק להיות מקור ידע, והתלמיד הופך להיות פעיל, מסוקרן ומחובר. השיעור יכול להתחיל בהקרנת סרטון ואחריו שיח ודיון על דילמה ואז שימוש באביזר דיגיטלי. תוצרי העבודה הדיגיטליים נשלחים ללוח לדיון נוסף, כך שנוצר תמהיל של כל ההתנסויות. גם כשהתלמידים עובדים עם העזר הדיגיטלי, התוצרים שלהם מועברים ישירות למורה ויש לו מעקב אחר ההתקדמות של כל אחד מהתלמידים".

-אתה מדבר על כך שלכל תלמיד יהיה טאבלט, אבל מה עם עטים ומחברות? אין חשש שמיונויות הכתיבה ייעלמו?

"התלמידים לא יהיו תקועים רק מול עזר דיגיטלי. חשוב שימשיכו לשיר, לגזור, להדביק ולכתוב. באנגלית, למשל, יהיו גם דפי עבודה פיסיים כדי לתת לילדים מיומנות פסיכו-מוטורית לכתוב את האותיות. אם את שואלת אותי אם עוד 20 שנה נכתוב עם עטים או רק בהקלדה, לי פחות חשוב עם אילו שרירי אצבע נעבוד, אבל יהיה עצוב אם נפסיק לתקשר בטקסט ונדבר רק בתמונות כי טקסט הוא תוצר של פעילות חשיבה".

"המורים חייבים להיות אחרים כי הילדים הם אחרים"

בעוד וייס נותן דגש לטכנולוגיה, יצר פרופ' עמר בעזרת אנשי חינוך ממכללת אוהלו ובשיתוף החברות הבינלאומיות סטילקייס ואינטל סביבה לימודית חדשנית האמורה להחליף את הכיתה המוכרת לנו. המודל של הסביבה הלימודית אותו מציע עמר בנוי ממרחב גדול שבו יש פינות שונות. המרחב הוא אולם פתוח המכיל כ-120 תלמידים, ומספר מורים שתפקידם להנחות ולתרום כל אחד מכישוריו האישיים. המורה מציב בעיה ומטיל משימות, והתלמידים עוברים בין אזורים שונים במרחב ומתנסים בכל פעם בדבר שונה.

כל תלמיד נמצא בשלב אחר בתהליך, כולם פעילים בלמידה וחופשיים ללמוד בהתאם לקצב האישי שלהם. בין הפינות במרחב: פינת טכנולוגיה בה יוכלו התלמידים להיעזר במחשב, טאבלט או סמארטפון. פינה אחרת תוקדש לחשיבה לוגית השוקלת איזה נתונים חשוב לשמר ואילו נתונים כדאי לשכוח. פינה נוספת תוקדש ללמידה קבוצתית, ועוד.

"בתהליך ישנם שני צירי פעילות שצריך לוודא שמתרחשים", מבהיר עמר, "הראשון הוא למידה יחידנית במטרה להגיע לידע הרצוי והראוי הנדרש לי. הציר השני הופך את הלמידה מאישית לקבוצתית, ובו אני מאמת ומעמת את הידע שלי עם קבוצה שלמה. מהתהליך הזה אנו מפתחים כישורי דיאלוג וויכוח, תוך כיבוד האחר. התהליך דורש התקדמות איטית, אך משמעותית. הציר הראשון נועד לוודא שהידע שלי הוא שלי והציר השני מטרתו לשכנע אחד את השני בידע הנרכש. לתוצר הסופי כל אחד תורם אחוז מסוים מהידע שלו".

את מודל הסביבה הלימודית החדשנית מיישם פרופ' עמר בהצלחה במכללת אוהלו, ולדבריו כבר ניתן לראות את השינוי.

"היה קשה לשכנע מרצים ותיקים להשתלב בפרוייקט", הוא מודה, "אבל ברגע שיצרנו מרחבי למידה בהתאם למודל, לא היתה להם ברירה. הסביבה מכריחה אותם לעבוד אחרת והשילוב של תוכן, פדגוגיה, טכנולוגיה וסביבה גורמים למרצה ולמורים להתאים עצמם לצורת הוראה אחרת. אצלנו היום 30% מהמרצים עובדים במרחבי הלמידה ועוד ועוד מרצים רוצים להיות חלק מזה".

-למעשה אתה מכשיר מורים בצורה אחרת מזו שמערכת החינוך הנוכחית מכירה.

"המורים חייבים להיות אחרים כי הילדים הם אחרים. אי אפשר היום לקחת מורים שנמצאים במערכת ולהכשיר אותם ללמד אחרת, אבל אפשר לקבל החלטה ברמה המדינית שמכשירים מורים חדשים בדרך אחרת וכשהם יגיעו לבתי הספר הם יהפכו לסוכני שינוי".

"המורה צריך לעזור לילד לאהוב את עצמו, לא רק ללמוד"

פרופ' הרפז ממכללת בית ברל הוא מתנגד נחרץ לשיטות ההוראה הקיימות כיום במערכת החינוך, כמו גם למחשבה שהטכנולוגיה היא התשובה למערכות הידע הנדרשות. "המיתוס שהידע נמצא בלחיצת כפתור זה שטויות שאנשי ההיי טק מקדמים", הוא פוסק. "מה שיש זה אינפורמציה שלא מתחברת לכלום. כדי להגיע לידע צריך היקשים לוגיים, צריך ללמוד לשאול שאלות, לערב זאת במחקר ולהתכוונן למטרה לרצות לגלות.

"מה שההאינטרנט עושה בעיקר מטמטם. זהו אפקט הפרפר, כלומר אדם מפרפר על ידע ואתרים ונהיה דפקט. הילד היום מוקף במסכים. זהו שינוי מהותי כחלק מהחיים בעולם גלובלי שבו דימויים חוצים במהירות יבשות ורמת חיים גבוהה יחסית. אבל חשוב לזכור שהמוח של הילדים הוא אותו קילו וחצי מוח, שעושה אותן פעולות ואותה נפש עם אותם מרכיבים הדורשת אהבה, תשומת לב והבנה. מה שהשתנה זו יכולת הריכוז. המוח רגיל לגירויים מהירים, כמות הגירויים שעוברת לרשתית ביום שווה למה שעבר על איש בימי ביניים בשנה שלמה".

-אז איך מתמודדים עם צרכי הילד הקבועים לצד יכולת הריכוז שהשתנתה?

"אנחנו צריכים לחשוב על סביבות חינוכיות חדשות שמאתגרות ילדים. אם לנו מעניין בעבודה שלנו, אז למה לשעמם את הילד? אנחנו צריכים לבנות סביבות חינוכיות שיעניינו ילדים בנושאים קרובים לליבם, למשל מה זו ידידות אמת, סוגיות ברובוטיקה, אולי ספורט, אולי מוסיקה. על הסביבה החינוכית להיות עם הילדים בדיאלוג. בתי ספר צריכים להיות פתוחים ודמוקרטים יותר".

המודל אותו מציג הרפז נקרא "המודל השלישי", והוא מתייחס להתקדמות תפיסות החינוך לאורך השנים. לדבריו במשך 100 שנים התקיים בבתי הספר המודל הרואה בתוכנית הלימודים את המרכז ולשם היתה מכוונת פעילות בית הספר. אחר כך נוצר המודל השני ששם את הילד במרכז, ובו ניתן דגש רב לצרכי התלמיד ורצונותיו. המודל השלישי, להבדיל מהשניים הקודמים לו, שם במרכז את המפגש בין הילד לבין תוכנית הלימוד ונותן דגש על סביבה חינוכית בה הילד יפגוש תוכנית לימודים של מקבץ הישגי התרבות האנושית בתנאים אופטימליים.

"זוהי למידה מאוד פעילה, פחות הרצאה ויותר הוראות והנחייה לילדים", מבאר הרפז. "רק כאשר מציבים בפני האדם אתגר אופטימלי, שאינו קל מדי או קשה מדי, המוח האנושי מתגייס למחשבה. זו הוראה פרטנית בה המורה בקשר עם הילד לא רק כדי שילמד, אלא כדי שיאהב את עצמו כי דימוי עצמי הוא מפתח להצלחה בחיים. זו הוראה מאתגרת שבה התכנים יוצאים מנושאים הקרובים לעולמם. אם ילדים מתעניינים בשאלה מה זו חברות אמת. אפשר לעורר דיון בשאלה, ומשם להתקדם וללמוד בתחומי למידה שונים. מתוך עניין ראשוני ניתן להגביה את התלמידים ליכולות הפשטה גבוהות יותר".

"לדעתי אם מסתכלים קדימה עוד 10 או 15 שנים, גני הילדים ובית הספר היסודי ימשיכו להתקיים, אבל שיטות ההוראה ייעזרו יותר בטכנולוגיה והגבול בין הדיספלינות יוסר", היא אומרת. "הלמידה תהיה בפרויקטים שמאגמים כמה דיספלינות, למשל דיון בהבדלים בין המינים ישתלב בשיעורי תנ"ך והיסטוריה שיבחנו מה שקרה במשך הדורות ובשיעורי ביולוגיה שידברו על ההבדלים הפיסיים.

"כבר עכשיו רואים פריצה של הגבולות וזה יקרה יותר ויותר. הדגש העיקרי של בית הספר היסודי וגני ילדים יהיה פחות על למידה, הישגים ורכישת הידע. במקום זאת, בצד הקניית ידע בסיסי, יהיה דגש על יצירתיות, מיומניות של בחירה וקבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, ומיומנויות של עבודה בצוות. צריך להשקיע הרבה מאמצים באיך לומדים ולא רק מה לומדים. כל זאת כדי להכין לעל יסודי ואחר כך להשכלה גבוהה".

"השינוי חייב לקרות. אין מנוס"

בתיאוריה המודלים החדשים נשמעים נהדר, אבל אנחנו יודעים כמה הם רחוקים מהמציאות הקיימת בישראל היום. מה הסיכוי שהם יהפכו למציאות במערכת החינוך? המומחים דווקא אופטימיים.

"כשדיברתי לראשונה על המודל השלישי של בית ספר חושב, הממסד התייחס אליה כעוד פנטזיה חינוכית", מודה פרופ' הרפז. "עכשיו אפשר לראות שהרעיונות הללו מתפשטים, וגם שר החינוך מדבר עליהם. מבחינתי לא חשוב בדיוק מה יהיה המודל שיקחו, העיקר שלא יראו את בית הספר כמובן מאליו. כשהצבתי מודל אחר רציתי שאנשים יחשבו וידברו באור ביקורתי. זה חייב לקרות".

"אני חושבת שמתחילים לראות ניצנים של למידה מסוג זה", מסכימה פרופ' קסן, "הבעיה היא שבתי הספר סגורים בקופסאות הפיסיות של כיתות עם קירות תחומים ומורה שמבקש לא להסתובב בשיעור וכמות תלמידים גדולה שלא מאפשרת למורה להיות זמין לכל ילד. אבל זה קורה ויקרה יותר ויותר. אי אפשר להתנגד לתהליך. היום יש שר חינוך שפועל לכיוון נכון בעצם העובדה שמדגיש תהליך למידה ולא רק ידע".

לדברי פרופ' עמר, רק כעת אנשי משרד החינוך ומט"ח מתחילים להכיר את המודל החדש של מרחב הלמידה. בינתיים השנה בית ספר אחד מרשת אמי"ת יעבוד כפיילוט על המודל. "בסופו של דבר אני מאמין שזה חייב לקרות. אין מנוס. חייבים לשנות את מערכת החינוך".

"יש דוגמאות ראשונות של כיתות מתוקשבות שמחברות את כל האלמנטים הדרושים", מוסיף ד"ר וייס,

"אבל יש גם קשיים ואתגרים. אחד האתגרים הוא לכתוב תוכנות של ספרים אינטראקטיבים אדפטיביים. בימים אלו שר החינוך יזם פרוייקט שבו מורים מצטיינים יוצרים תוכן מתקדם חכם. יש גם אתגר בתשתיות הלאומיות, ומשרד החינוך הכריז על תוכנית תקשוב לאומית. כל זה הוא עדיין טיפה בים. לדעתי החלום הוא לא אוטופי ואפשר לראות שזה עובד כבר בלא מעט מקומות".

-עד כמה אתם, כראשי מכללות, משפיעים על המדיניות?

"אנחנו כמכללות לחינוך כפופים למשרד החינוך, והוא קובע עבורנו את המדיניות. לצערי לא מספיק משתמשים בנו בשביל להוביל את כל השינויים האלה", מסכמת פרופ' קסן.