אני אלי, אבל יכולתי להיות גם איברהים

אף אחד לא רוצה לפגוש במוות, אבל לפעמים הוא פשוט פוגש אותנו, במקומות שהכי פחות ציפינו. בשנת 2001 הוא פגש אותי. ובכן, לא ממש אותי, יותר את הדם שלי, בשר מבשרי. אחי הגדול נהרג באחד מהפיגועים שהתרחשו במהלך האינתיפאדה השנייה, דבר שגרר זעזוע עמוק בתוך המשפחה ותקופה של בלבול ואבל גדולים. זמן קצר לאחר מכן, מצאתי את עצמי מתגייס לצה"ל, לוחם ב"גולני".

ההתמודדות עם המוות והאובדן הכבד הביאו אותי לסערת רגשות עצומה. שנאתי "אותם", את כולם, רגשות חזקים התערבבו בכעס, שנאה, חוסר הבנה ורצון לנקמה. כחייל, הייתי מריץ תסריטים שונים בראשי אודות שקרה, תר אחר פיסות מידע חדשות הנוגעות למחבל ומשפחתו, מנסה לאסוף כמה שיותר אינפורמציה כדי למלא את החלל ולספק את הרצון לנקום על מות אחי.

בסופו של דבר השתחררתי. תקופת הצבא נגמרה, הזמן חלף אבל ההתמודדות לא. שנים אחר כך, כשהדבר עדיין בוער בתוכי, הגעתי אל תכנית "בשביל הדיאלוג" של מדרשת אדם ובתמיכת האיחוד האירופי.

ממרחק הזמן ולמרות שכבר חוויתי קרבה ויחסי חברות עם ה"הצד השני", הרגשתי צורך לקחת חלק בתכנית, כחלק מהחיפוש אחר השלמה ורצון להסתכל על המציאות בעיניים אחרות הבוחנות ופוגשות את האחר, מגשרות על הפערים ובודקות מי באמת עומד בצד השני. הגעתי לתכנית כמורה לחינוך גופני שמתמודד מול הצורך לחנך את התלמידים היהודים והערבים, וגם את עצמי, כיצד ביכולתנו לפעול יחד למול הגזענות.

התלמידים, שחששו לא פחות ממפגש עם "הצד האחר", מצאו עצמם במהירות משחקים יחד ומשתפים פעולה. לעיתים, נדמה היה כאילו אנו בעולם אוטופי והכל סביבנו אידיליה חברתית אחת גדולה. הספורט התגלה ככלי מבטיח וייחודי לקירוב בין הצדדים וליצירת דיאלוג אמיתי ומרגש, שהחל סביב נושאים שונים בעולם הספורט והערצה של אותם שחקנים, והתפתח לשיח מהותי על המלחמה המשותפת של הצדדים נגד הגזענות בחברה.

סגירת מעגל

ההשתתפות בתכנית הייחודית, דרך השיח והמפגשים המשותפים של התלמידים וביצוע פעילויות יצירתיות ומיוחדות, הצליחה להוות עבורי סגירת מעגל. המלחמה המשותפת בגזענות, שלי ושל התלמידים, היא בעלת ערך חברתי עצום וחשוב מאין כמוהו. היא עזרה לי לעבור תהליך עמוק וכואב של הבנה והיכרות טובה יותר עם עצמי, תהליך שסייע לי לכעוס פחות ולהבין יותר ועזר להטמיע את חשיבות ה"ביחד" והערך החברתי בקרבי ובקרב התלמידים. אמנם כולנו נולדים למציאות קיימת, אבל אף אחד לא בוחר איפה להיוולד ועלינו לשתף פעולה כדי להתחזק ולהיות טובים יותר.

לפעול יחד כנגד הגזענות ולהוכיח שאפשר, ועדיף, אחרת

לאורך התהליך התקשיתי לשתף את התלמידים בסיפורי האישי. אך כעת, לאחר סיום הפרויקט הנוכחי, הרגשתי שאני יכול לפתוח את העבר ולספר את שהיה, בידיעה כי המטרה האמיתית המשותפת לשני הצדדים היא לפעול יחד כנגד הגזענות ולהוכיח שאפשר, ועדיף, אחרת.

הפרויקט כלל קבוצות ובתי ספר שונים ברחבי הארץ, חלקם אף יצאו במסגרת המאבק החברתי החשוב לרחובות, אל החברה הישראלית,

במטרה לעורר מודעות לאופן בו היא מתייחסת לתופעת הגזענות. התלמידים הכינו שלטים עם אמרות חברתיות הנוגעות במלחמה בגזענות וחשיבותה, והתהלכו עימם ברחובות.

איך נלחמים בגזענות? ביחד

קבוצה של תלמידים ערבים ויהודים הסבירו לאנשים מי הם, מה המטרה שלהם, מהי התרבות הערבית, לימדו עוברי אורח לשיר בערבית ולמעשה הציגו לציבור הרחב: איך נלחמים בגזענות ? ביחד.

אני מתרגש לומר שלצד הציניות המרובה השוטפת אותנו, בדיבור, בחשיבה או בתקשורת, התלמידים האלה הם מה שהצליח לגרום לי - ולו לרגע - לשנות את דעתי. להשלים עם דברים, לקבל את האחר. להבין שאולי, למרות ועל אף המצב – ישנה תקווה, ועלינו להיאחז בה ולקדם אותה.

הכותב, אלי בכר, תושב תל אביב, מורה בתיכון בית אקשטיין, בית ספר ייחודי לחינוך מיוחד בגבעתיים. משתתף בפרויקט "בשביל הדיאלוג", תכנית של מדרשת אדם בשיתוף האיחוד האירופי, המכשירה מורים ותלמידים, יהודים וערבים