על מדף הילדים: נסיכה ללא כתר
ספרה של פזית דניאל "נסיכות לא רצות יחפות" מציג ילדה שמגלה כי להיות נסיכה זה לא תפקיד קל בהכרח, שאינו עומד בקנה אחד עם רצונותיה ועם רוחה החופשית. אך למרות האיורים הייחודיים והשפה הקולחת - הוא לא מצליח לפרוץ את הקלישאות המוכרות
ספרה החדש של פזית דניאל בעל השם המסקרן, "נסיכות לא רצות יחפות" (איירה: כריסטינה קדמון), הוא ניפוץ אנכרוניסטי משהו של מודל הנסיכה מהאגדות והמעשיות. הגיבורה, ילדה בשם שחר, מקבלת מתנה מהוריה: ספר - והיא כמהה להיכנס לתוך יער הקסמים המאויר בו. כשהיא מניחה את הספר על השטיח, היא מצליחה להפתעתה להיכנס פנימה ופוגשת קוסם.
כדי להוכיח את יכולות הכישוף שלו, הקוסם מציע להפוך אותה לחיות שונות, אך שחר מתנגדת בנחרצות ורוצה שיהפוך אותה לנסיכה. כאשר היא הופכת לנסיכה צצים לפתע מלך ומלכה, לוקחים אותה לארמון, ושם מגלה שחר שחייה של נסיכה רווים באיסורים ובחובות שאינם עומדים בקנה אחד עם רצונותיה ו"הרוח החופשית" שלה.
היא נמלטת חזרה ליער, מבקשת מהקוסם שיהפוך אותה חזרה "לילדה רגילה", וסצנת הסיום מראה את שחר כשהיא קופצת על מיטתה בהתלהבות ילדית, וטוענת שהיא כבר לא רוצה להיות נסיכה.
הנסיכה הקסומה?
דניאל מבקשת בספר זה לחתור תחת המודל של חיים מושלמים וקסומים שיש לנסיכות מהאגדות; מודל שעוצב בעיקר על ידי החברה המערבית הקפיטליסטית, שכן דווקא הספרות והפולקלורים השונים, על סיפורי העם והמעשיות - הרבו להציג את חיי הנסיכות ככאלו הרווים במכשולים, סכנות ואיסורים, בעוד דמות הנסיכה המסורתית מזוהה בעיקר עם פסיביות ועם ציפייה ל"נסיך על הסוס הלבן".
על אף כל זאת, דומה כי יותר משהנסיכה נחקקה כדמות קורבנית, החברה שבה אנו חיים מיקמה אותה כדמות זוהרת ונוצצת - משאלת לבן של ילדות באשר הן, בכל מקום בעולם.
דניאל מנפצת בספרה את פנטזיית הנסיכו‧ת, ועושה זאת ברצף מהיר ואינטנסיבי של סצנות עוקבות, המתרחשות עם הופעתם המשונה של המלך והמלכה בעולם הסיפורי שאליו נכנסה הגיבורה. בשונה ממקס, גיבור הספר "ארץ יצורי הפרא", למשל, הכניסה אל עולם הפנטזיה לא מתרחשת ממקום של מצוקה ורצון במפלט, אלא מתוך סקרנות וכמיהה - תכונות אקטיביות ההולמות את האפיון העיקרי של שחר כילדה עצמאית בעלת דעות נחרצות, המובילות לפעולות נחרצות.
במידה רבה, הסיפור כולו נתון להצגת אופייה הספציפי של שחר: החל מההתמודדותה הבוגרת והעיקשת מול כשפיו של הקוסם (המתפקד כדמות אנמית למדי, שהאיור של כריסטינה קדמון אותו הוא טיפוסי וחסר השראה), עבור ברצונה לבצע את המשימות השונות המוטלות עליה (משימות מהנות כמו נגינה וציור) בדרכה שלה, וכלה בהחלטתה להימלט מהארמון ולחזור להיות ילדה "רגילה" כדי שתוכל לעשות כל העולה על רוחה.
אגב, לא ברור כל כך מדוע הקוסם הכרחי לסיפור המעשה. אם שחר נכנסה בכוחות עצמה לתוך הסיפור, מדוע היא נדרשת לקוסם שיהפוך אותה לנסיכה ואז שוב לילדה? נכון בהרבה היה אילו המהלכים כולם היו נעשים על ידי שחר, כדמות שמנתבת את דרכה בנבכי המציאות והפנטזיה גם יחד.
ההכפפה המוחלטת של הנרטיב למהלך זה ויצירת דיכוטומיה בין דמותה החופשית, הפרועה ומלאת החן של שחר - אל מול האומנת חמורת הסבר האחראית עליה והחיים הקפדניים כנסיכה, מובילים לניפוץ של האשליה. אולם ניפוץ זה אינו בגדר חידוש בספרות הילדים, והאינטנסיביות שבו הוא מתואר, יחד עם הדחיסות הרעיונית והעלילתית, מובילים לטקסט פשטני למדי - ואפילו צפוי. בסיפור הזה אין קריאת תיגר של ממש או הצגה נרטיבית מפתיעה וחתרנית, אלא מופע נוסף של הנוקשות שבחיי האצולה.
העולם הסיפורי כולו משועבד למטרות אלו עד לכדי דידקטיות, דווקא בסיפור שמקדש את העצמאות והייחודיות. צביעת הסיפור בגוונים של שחור-לבן מותירה תחושת אי נוחות משום שהיא מבטלת את החלום בגסות, כאילו בחיים "הרגילים" שחר לא נתקלת (או תיתקל) באיסורים, מכשולים וחובות.
הניסיון להציג נון-קונפורמיזם הוא, כמובן, מבורך - אך הביצוע
אינו משכנע מספיק במערך הסיפורי הספציפי שמוצג ב"נסיכות לא רצות יחפות" משום שדמותה של שחר מוצגת בסופו של דבר ככזו שפשוט רוצה לעשות מה שבא לה, ואינה חושפת באמת מנגנון בלתי ידוע, נסתר, של אשליית הנסיכה הזוהרת מהאגדות.
איוריה של כריסטינה קדמון לספר זה מעניינים ויפים. בהתאמה לכך שמדובר בסיפור המתרחש בתוך ספר, בחרה המאיירת לאייר את הסצנות בעירוב סגנונות, בשילוב פריטי רקמה ושאר בדים מסוגים שונים - חלקם צבועים, המתפקדים כקולאז' רב-שכבתי המעניק עומק לסיטואציות. קדמון משחקת עם הקומפוזיציות, עם הרקעים, עם נקודות המבט והפרופורציות, אך בדומה לטקסט של דניאל, שיש בו קטעים יפים ובסך הכל הוא קולח למדי, גם אצל קדמון יש כפולות מוצלחות יותר ופחות; כאלו שבהן הקומפוזיציה הולמת ומשכנעת, וכאלו שמציגות בחירות משונות ולא מאופיינות עד תום.
דמותה של האומנת היא המוצלחת ביותר מבחינה איורית, ואילו הגיבורה, שחר, זוכה רק למספר קטן של כפולות מוצלחות במיוחד. היעדר רמה אחידה בשני האמצעים הללו - טקסט ואיור - ממחיש את הפוטנציאל הגלום בספר מבחינה רעיונית וסגנונית, ויחד עם זאת, גם מדגיש את חוסר מימושו המלא.
"נסיכות לא רצות יחפות", מאת פזית דניאל. איור: כריסטינה קדמון. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
