כשמסריח בבית מוטרדים מתחושת הגועל
הסכין שננעצה בגבו של אוהד לויטה עם הבאת אריאל הרוש דקרה גם את אוהדי הקבוצה. ומה היה צריך לעשות אבי לוזון, שגדל במעברה, לאחראים על הבושה של העלאת מחירי הכרטיסים בדרבי של פ"ת? צביקה נעים בבלוג עצבני
שתי העולות החדשות לליגת העל סיפקו השבוע שני סיפורים: במכבי נתניה החתימו את אריאל הרוש על הפרצוף של אוהד לויטה ובהפועל פ"ת מחו על מחירי הכרטיסים בדרבי גביע הטוטו והרימו חרם צרכנים, אירוע נדיר עד לא קיים בספורט העברי. לכאורה שני סיפורים לא קשורים, אבל קו סמוי עובר בין שניהם: האוהדים.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
כל שחקן, מאמן או בעלים יודע לדקלם מתוך שינה את הקלישאות שמתחילות במילים "אבל קודם כל אני רוצה להודות לאוהדים" ונגמרות ב"תסתכל, תסתכל על הקהל המדהים הזה". ובינתיים, כולם מסתכלים, אבל אף אחד לא רואה אותו. ממטר. אם במכבי פ"ת מעיזים לגבות 90 שקל על משחק גביע הטוטו אז הם לא רואים את האוהדים ממטר. לא סופרים אותם.
יו"ר ההתאחדות לשעבר, אבי לוזון, אוהב לספר שהוא נולד במעברה וצמח מלמטה (ובתרגום לספינולוגית: "לא תמיד הייתי עם חליפות, אני יש בי רגישות חברתית, חביבי"), ובינתיים המועדון שהוא הפטרון המובהק שלו, מתנהל בספירה משלו, מנותק מהשטח והמציאות המקומית.
תגידו, באיזו ישראל אתם חיים? אם עוד נשארה בלוזון מעט רגישות חברתית (ואני רוצה להאמין שנשארה) הוא היה נכנס השבוע למשרדי מכבי פ"ת, מוריד שתי סטירות מטאפוריות לאחראים על הבושה ומודיע להם שמעכשיו מוכרים כרטיסים ב-50 שקל, כדי שאולי גם תושבי המעברות המודרניות יוכלו לראות כדורגל.
ומה בנתניה? הבעלים אלי שגב היה בטוח שהוא עושה מהלך מנצח. נקרתה בפניו הזדמנות והוא הביא לקבוצה שלו (אותה אני אוהד מילדות) את אריאל הרוש, שוער נבחרת ישראל, לא פחות.
לכאורה בינגו, אבל לא בינגו ולא נעליים. לאוהדים זה נראה יותר כמו סולמות ונחשים והם פתחו במחאה נגד המהלך. הסכין שננעצה בגבו של אוהד לויטה, השוער שהעלה את הקבוצה ליגה והתחבר למועדון ולאנשים בטריבונה, דקרה גם אותם.
מעבר לשאלה עד כמה הרוש טוב יותר מלויטה (לא בהרבה לדעתי), והעובדה שנתניה בכלל צריכה חיזוק במקומות אחרים (מה דעתכם להביא מישהו שמסוגל לתת גול?) לאוהדים זה הריח בצדק כמו תרגיל מסריח.
ופה הטעות של שגב ויוסי מזרחי: מועדון כדורגל לא מתנהל וחושב במדדים כלכליים ומתמטים נטו - אני אביא שוער טוב ב-30 אחוז מזה הנוכחי וכולם בטח יהיו מבסוטים. כדורגל בנוי מעוד כמה אלמנטים שאי אפשר ממש למדוד, כמו אתיקה וערכים שאיתם אתה רוצה שהמועדון שלך יהיה מזוהה.
אוהדי נתניה זוכרים היטב את עליית הליגה ב-1999. זו הייתה עלייה דרמטית, שהגיעה אחרי 4 שנים בליגה השנייה והשמחה שהגיעה אחריה הייתה
מהמרגשות שחוויתי כאוהד. אבל, זו הייתה עלייה שדבק בה כתם מכוער שחיבל בשמחה. אורי מלמיליאן, המאמן והגיבור האמיתי של אותה עונה, לא זכה להגיע עם נתניה לארץ המובטחת והוחלף בתרגיל מסריח של ההנהלה, שהעדיפה את מוטי איוניר. האוהדים רתחו מזעם, אבל ההנהלה לא ספרה אותם.
החודשים חלפו, איוניר בנה סגל לליגת העל והבטיח ש"קבוצות יזיעו כדי להגיע לרחבה של מכבי נתניה". במחזור הפתיחה החגיגי חטפה נתניה שישייה ממ.ס אשדוד. אחרי כמה מחזורים איוניר פוטר (הוחלף ע"י רמי לוי), אבל הקבוצה נשארה מסובכת בתחתית. לאוהדים ביציע היה ברור: עד שלא יתוקן החטא הקדמון ההוא מהקיץ, נגזר על הקבוצה לרדת בחזרה לליגת המשנה. כמה מחזורים לסיום העונה הוחזר מלמיליאן והשאיר את נתניה בליגה.
הסיפורים שונים, הווליום שונה והדמויות מתחלפות, אבל כשמסריח אצלך בבית אתה פחות מתעסק בניואנסים ויותר מוטרד מתחושת הגועל.
לפנייה לכתב/ת 
