מאוכזבים מהפסקת האש?
נבחר ב"גנרל" שיבטיח לנו "ריסוק", ונתאכזב כשהוא "יגמגם ויחתור להסדרה". נעבור ל"גבר-גבר" שיכריז בגאון ש"חייבים למוטט", ונקבל הקפאת התנחלויות ושחרור אסירים. הגיע הזמן לוותר על החלום
מאז שצה"ל עבר מלחימה מול מדינות אויב לניהול לחימה מול "אוכלוסיות תומכות טרור", הציבור הישראלי לא זוכה ל"הכנעה" מובהקת של אויביו. כל כך הרבה סבבי לחימה, שתי אינתיפאדות, ודה-לגיטימציה מואצת מצד העולם החופשי, והציבור הישראלי עסוק באותה שאלה: למה לא נותנים לצה"ל לנצח?
איך ייתכן ששוב ושוב אנחנו מצביעים למנהיג "חזק" המבטיח למגר את הטרור, ובסוף הוא פועל ב"הבלגה וברפיסות"? זה קרה עם אריאל שרון שעשה את הונו הפוליטי עם קריאות ל"חיסול הטרור", וזה חוזר על עצמו עכשיו עם בנימין נתניהו שעלה לשלטון עם הבטחותיו "למוטט את חמאס".
עוד בערוץ הדעות של ynet
קיבלתי צו 8 להיות בבית / קצין במיל'
הדור העייף / רותם אלבז
מן הראוי שמנהיגים שעול האחריות על כתפיהם יסבירו לציבור את האמת: אי אפשר "לחסל את הטרור". אפשר לדכא אותו באופן זמני, אפשר לכבוש את מעוזיו, אבל במחיר כבד של מאות ואולי אלפי חיילים הרוגים ולצדם עשרות אלפי הרוגים פלסטינים. ישראל תוחרם בצורה גורפת ומוחלטת על-ידי העולם החופשי, והמשק יקרוס תחת המחיר הכלכלי של המלחמה ושל הנידוי העולמי. וגם אם נכבוש את הרצועה, מה אז? חיילי צה"ל יהפכו למטרה קלה לפיגועי התאבדות, ירי צלפים, והתקוממות מסיבית של אוכלוסייה שאין לה מה להפסיד. גם אם נחסל את אחרון לוחמי הג'יהאד, לא נחסל את אידיאולוגיית הג'יהאד. אולי אפילו נלבה אותה. נחדיר אותה ביתר שאת למוחם של היתומים הטריים. האם כוח צבאי מסוגל למגר שאיפה לחופש ולהגדרה עצמית של עם?
כמו בסרטי הפנטזיה, הקדירה הישראלית-פלסטינית תובלה היטב בחרדה ובדם, והצמיחה זעם דמוני. כל צד רואה את הצד השני כאנטי-אנושי, כסוכן של רוע, וכמו שכולנו למדנו מגיל אפס, יש רק פתרון אחד לרוע - חיסול, מיגור והשמדה. בציבור כולו, הישראלי והפלסטיני כאחד, פושה ההנחה שרק כוח משחית וחסר מעצורים הוא הפתרון. זה מסביר למה מנהיג "חזק" מאבד את תמיכת הציבור כל כך מהר - הבטיח חיסול, והביא הפסקת אש. זה מסביר למה כשמישהו מבקר את צה"ל על הפעלת כוח מוגזם, הציבור הישראלי כועס, וכשבנט וליברמן מבקרים את הרמטכ"ל על היעדר נחישות, הציבור הישראלי מגיב באדישות מנומסת ובהבנה.
זה מסביר למה גילויים של סבל פלסטיני מכעיסים אותנו כל כך. שאלו את עצמכם - למה סבלם של ילדים בעזה מערער את הזכות של מדינת ישראל להגן על אזרחיה? האם העובדה שילד פלסטיני סובל, גורעת מסבלו של ילד ישראלי? ודאי שלא. הצגת הסבל הפלסטיני מכעיסה כי היא מאיימת על הנחישות להפעיל עוד ועוד כוח כדי לגמור עם זה כבר אחת ולתמיד. אנחנו לא רוצים מגבלות לכוח. אנחנו רוצים ביטחון. אנחנו רוצים שקט. אנחנו נבחר ב"גנרל" שיבטיח לנו "ריסוק", ונתאכזב כשהוא "יגמגם ויחתור להסדרה". נעבור ל"גבר-גבר" שיכריז בגאון ש"חייבים למוטט", ונקבל הקפאת התנחלויות ושחרור אסירים. נעבור ל"יוצא הסיירת" שיזעק מבוקר עד ערב שצריך לתת לצה"ל לנצח, ואחריו לזה שיציג "מודל להכנעת חמאס תוך שבוע עד שבוע וחצי", והסבבים ימשיכו להסתובב.
אינני פצפיסט. לפעמים אין ברירה אלא להפעיל כוח. אבל הנהייה האוטומטית אחר פתרונות כוחניים היא בעוכרינו. הכמיהה לכוח בלתי מוגבל מונעת מאיתנו לנתח את מכלול האפשרויות העומדות בפנינו. היא מונעת יצירתיות. היא דוחפת אותנו לשלוף מהבטן ולירות, ומונעת שיקול דעת מחושב ומעמיק. ראו לאן הכוח הוביל את הפלסטינים בעזה. יותר מאלפיים הרוגים. כרבע מהם ילדים. כחצי מליון עקורים ללא קורת גג. תשתיות חרבות. כמעט שני מיליון בני אדם חיים על סף אסון הומניטרי. משאבים עצומים דחסו את אשליית הכוח לתוך רקטות ולבטן האדמה, והכל ירד לטימיון. אל לפלסטינים להאמין שהנהגת החמאס והגי'האד הביאה להם משהו פרט למעט כבוד ילדותי ו"כוחני" בדמות "ניצחנו". טילי חמאס ליבו את שנאתם של הישראלים ואת אמונתם ש"רק המשך הכיבוש ישמור על עתיד ילדינו מחיות האדם הללו" .
אל לישראלים להאמין שאפשר למגר את הטרור בכוח. התעקשות על הפתרון הכוחני תמשיך לגבות מכולנו מחירים בלתי נסבלים עד אין קץ. הסבל, הזעם השנאה והטרור רק יתעצמו. הגיע הזמן לוותר על חלומות משיחיים ואמונות קדומות, ולחפש הסדרה יצירתית של צורכי הביטחון, החופש והרווחה של כל תושבי הארץ השסועה והמדממת הזו. אני יודע שזה אפשרי כי אני מכיר מקרוב כל כך הרבה יהודים וערבים. כולנו משוועים לביטחון, לחופש ולתקווה. הציבור הישראלי שמאס בפתרונות מדיניים, חייב להתפכח מפתרונות כוחניים. הציבור הפלסטיני חייב להבין שמיליון שאהידים לא יצעדו לאל-קודס. האמונה המשיחית בארץ ישראל השלמה ובג'יהאד תצעיד את כולנו אל הקבר. אפשר לייצר מומנטום חדש, שירככך ויפורר בהדרגה את החשדנות והאיבה, את האמונות הקדומות ואת הייאוש, ויסלול את הדרך לחיים משותפים, שבהם בני אדם מנצלים את משאביהם למען החיים ולא למען המוות.
ירון שני, יוצר קולנוע ("עג'מי", "משפטי חיים").
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
