"נלחמתי על חיי, על קיומי, על חירותי"

התחתנתי כי ברחתי ורציתי משהו משלי לשם שינוי. נכנסתי מפוקחת לזוגיות הזאת למרות שידעתי שהיא לא בשבילי. נכנסתי מפני שרציתי פינה משלי. היתה לנו חתונה מפוארת וגדולה שכבר אז הדגישה את הפער בין "החיצוני" ל"פנימי", פער שילך ויגדל עם הזמן. כבר אז ידעתי שהוא לא יעניק לי כתף להשען עליה. מה שלא ידעתי הוא שהוא יהפוך לאדם אלים.

במקום לרפא את הפצעים הישנים של הילדות צמחו להם פצעים חדשים כואבים שהפכו את חיי לגיהנום. חוויתי מבעלי אלימות כלכלית, רגשית ופיסית. הקולות הרמים שלו הדהדו בתוכי, פוגשים קולות עמוקים שליוו אותי מאז היותי קטנה - קולות שהזכירו שצריך לרצות את כולם. צריך להיות שקופה. אסור לריב כי זה מפחיד ומאיים ויכול לעורר את השדים. אסור לספר מה קורה במשפחה. אסור למרוד. לא מגיע לי. אין צורך לדאוג לי. אני חזקה. אני בשליטה. אני אמורה לשרת את מטרות המשפחה.

תמיד תרמתי מכישוריי ומכוחי לפרנסת המשפחה, עבדתי בכמה מקומות עבודה במקביל, אך במהירה התחוור לי שאמנם יש לי הרבה חובות, אך נותרתי ללא זכויות בכלל: בעלי שלט בכל הכספים. היה איסור מוחלט בהחלט לשאול על מה הוא מבזבז את כספי המשפחה, למי הוא נותן ומפזר כספים, אסור היה לי לשאול על אילו טפסים אני חותמת. על מה אני ערבה? הייתי חותמת כשאני קפואה ומפוחדת. בעודי מנסה להקנות לילדיי ערכים והתנהלות שקולה עם כסף הוא פיזר כספים בהפגנתיות והיה מכנה אותי בקול ליד ילדיי " פרסיה קמצנית".

"את תשתקי!! אין לך זכות לשאול!"

באחת הפעמים הנדירות שהעזתי לשאול להיכן הולך הכסף הוא הרעים בקולו במבט האימתני והמאיים: "את תשתקי!! חסר לך לך משהו בבית? אין לך זכות לשאול!"

כך התנהלה הסתירה הגדולה בחיי: מחוץ לבית העצמתי ומינפתי נשים, התנדבתי בכל פרויקט אפשרי בקהילה, ריכזתי מועדוני נשות רווחה ואף עמדתי בראשם. זכיתי בתואר עובדת ומתנדבת מצטיינת, והייתי מודל לחיקוי.

תמיד רציתי להיות קול לנשים, קול שלא היה לי. וככל שהעצמתי נשים הבנתי את מקומי ומיקומי בתוך הבית. התחלתי לראות דברים אחרת: לא יכולתי להסתכל במראה, לא יכולתי להמשיך לחיות כמו צל, לא יכולתי יותר להתכחש לזהותי. החלטתי שאיני מסתפקת בלשרוד אלא אני דורשת לחיות.

בפעם הראשונה בחיי הגשתי תלונה במשטרה. הפתעתי את בעלי, אך יותר מזה הפתעתי את עצמי. לא האמנתי שאעז. הוא המשיך לבוז ולקלס אותי בכל הזדמנות. בשלב השני פתחתי תיק גירושין. הוא היה בשוק אך מהר מאוד התחיל להפעיל סנקציות ולא בחל בכלום. לא חס ולא ריחם: למרות שהילדים של שנינו חיו בבית הוא לא הכניס כסף לחשבונות השוטפים, מה שהוביל לניתוק המים, החשמל והגז. אני זוכרת פעמים רבות בהן ישבנו בחשיכה כשנרות דולקים סביבנו. הוא היה נחוש למוטט אותי כדי שאכנע ואעזוב את הבית. הוא רצה לנשל אותי מהנכסים ומהבית, תמיד טען ששום דבר לא שייך לי.

העונשים האלו הגיעו בשלב הכי לא מתאים, ואני נאלצתי לעזוב את עבודתי לאחר 11 שנה בעקבות התמוטטות נפשית ופיסית.

היו גם אותם פעמים שניסה לגשש דרכו חזרה, היו המון פעמים שכמעט והתפתתי כי הרגשתי שכבר אין לי כוחות. כל יום ניהלתי מלחמות עם עצמי. כל חיי נלחמתי למען כולם וזוהי פעם הראשונה שאני נלחמת על חיי על קיומי על חירותי.

"לא מספיק לחיות אלא חשוב לממש גם חלומות"

 פורום מאה נשים משפיעות של רוח נשית. צילום: אתי בצלאל ושירה רז

לסיום, אני שמחה לספר שניצחתי: השגתי את הבית ואת הרכוש ממנו רצה לנשל אותי, ניהלתי חנות יוקרתית בירושלים ביד רמה ומצליחה, הופעתי ואני ממשיכה להופיע בפני קבוצות נשים, מספרת את סיפור חיי ממקום של עוצמה ותנופה. דיברתי והרצתי בכנסים בעירית ירושלים, אני משמשת אוזן קשבת ומלווה נשים, השתתפתי בעמותת רוח נשית בקורס נשים בונות עסקים, ואני מתכננת לצאת במופע יחיד כמובן בעזרתה של העמותה. והיד עוד נטוייה.

אני שמחה לספר ששברתי את חומות השתיקה וניצחתי במלחמה על חירות הנפש ועל החירות הכלכלית שלי. בפעם הראשונה אני קובעת את תסריט חיי. אני הבימאית, אני השחקנית הראשית, הסרט הזה שייך רק לי ואני יודעת שאעשה אותו הכי טוב בעולם. אני כבר לא מובלת אלא אני מובילה את חיי.

חשוב לי להעביר מסר:

לנשים שחוות אלימות: אני יודעת שהפחד לעזוב קשר אלים הוא תוקע וממסמר, אבל חשוב לפרוץ משם החוצה למרות הפחד והחששות. מניסיון אני אומרת: עצמאות נפשית תוביל לעצמאות כלכלית ולהעצמה. ועצמאות כלכלית תאפשר לכן לחיות את החיים שאתן מאחלות לעצמכן.

למדו לבקש עזרה,לשתף ולא להתבייש, למדו להיות מעורבות ושותפות בחשבונות ובכל נושאי הבית, יש לכן את הזכות לחיות בכבוד. זיכרו שאף פעם לא מאוחר לשנות.

"הטרגדיה של החיים אינה המוות, אלא החלומות שאנו מניחות להם למות בקרבנו בעודנו בחיים".

לסיום אני מבקשת לשתף בשיר שכתבתי, אני כותבת מילדות וזהו העוגן וחוף המבטחים שלי.

באותה היד

באותה היד שמחתה את דמעתה,

באותה היד שהסתירה את כלימתה,

באותה היד שכיסתה את מערומיה,

באותה היד שטשטשה את צלקותיה,                                                                                                   

תסיט את שיערה,

תחשוף את פניה,

תלטף את הקמטים,

תסיר את מסכותיה,

תיטול את המכחול,

מעתה היא אך ורק היא,

תצייר את חייה

תצא מהשכול ,

עולצת ושמחה תצא לחיים במחול!.