אמו של אסף שהתאבד: איך לא הצלחתי לעזור לו?
כשאסף, בנה בן ה-19 של עפרה חרמש, התאבד בהיותו חייל היא התרסקה לרסיסים - ובעזרת טיפול הצליחה לקום ואף לתמוך במשפחות אחרות שיקיריהן התאבדו. "אסף לא הבין את משמעות הסופיות של המוות", היא כותבת בטור אישי מרגש. "חשוב שכולנו נהפוך ל'שומרי סף' ונזהה מצוקה אצל צעירים"
כשלאסף בני הבכור מלאו שלוש, נולדה אחותו תמר. אסף, שכבר בגיל זה זיהה פרחים, ציפורים ועצים, נהג לומר: "עץ דקל - עץ תמרי, עץ זית - עץ אספי". זו הסיבה שלאחר התאבדותו של אסף נטענו לידו עץ זית.
הזית הזה הוא היום עץ גדול הסוכך בענפיו על המקום שבו טמון בני. אסף התאבד בהיותו חייל בן 19. ב-27 לאוגוסט השנה מלאו גם 19 שנה למותו של בני. שנות מותו כשנות חייו.
עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
עוד על אובדנות :
דו"ח חושף: כמה אנשים מתאבדים בישראל
התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים
מתחילה לפעול: תוכנית לאומית נגד התאבדויות
הכדור הזה שאסף ירה הפעיל מכבש שדרס, ריסק ורמס אותי עד עפר. כדי להזיז קצת את המכבש הזה נדרשתי לזמן ארוך ולסיוע רב. נעזרתי בטיפול פרטני של פסיכולוגית והשתתפתי בקבוצת תמיכה של הורים. פגשתי אנשים נהדרים שהיו המומים ופגועים כמוני.
האם אפשר היה למנוע?
משפחה שקורה בה אסון של התאבדות חווה אבל מורכב. בנוסף על האובדן הפתאומי של בן משפחה אהוב, הנושא כולו טעון סטיגמה חברתית קשה שגם המשפחה עצמה שבויה בה. מלבד התמודדות עם המוות והגעגועים, עם העצב והכאב, עם החרדות לשאר בני המשפחה, בהתאבדות תמיד קיימת תחושה קשה מנשוא שהמוות הזה יכול היה להימנע.
גם אני התייסרתי ברגשות אשמה קשים ומסוגים שונים: איך לא ידעתי, לא ראיתי ולא הבנתי, מה יכולתי לעשות ולא עשיתי, ומה עשיתי ואמרתי ולא הייתי צריכה להגיד. ובעיקר, איך לא הצלחתי לתת לאסף תחושת ביטחון ואמון שהוא יכול לפנות אליי בשעת מצוקה ואהיה שם לעזור לו? הרי בסופו של דבר הוא לא פנה ולא שיתף, גם אם המצוקה שלו נמשכה שעות בודדות בלבד.
אולי אם הייתי מכירה את כל מה שאני יודעת היום, הייתי מצליחה למנוע את ההתאבדות של אסף. ואולי לא. אני יודעת שכוחי מוגבל. את בני לא הצלחתי להחזיר, למרות שאני כל כך רוצה.
אני בטוחה שאסף לא הבין את משמעות הסופיות של המוות, כפי שהרבה מתאבדים אחרים לא מבינים. לפעמים זו תחושה של "אני אפתור את הבעיה שלי ואחר כך הכל יהיה בסדר". אבל שום דבר אחרי זה כבר לא בסדר. אפילו לי לקח הרבה שנים להבין שהמוות הוא סופי ושאספי שלי לא יחזור.
תמיד יש אלטרנטיבות
אני מבינה היום שאסף היה במצוקה גדולה מאוד והוא לא חשב באותו רגע שיש אלטרנטיבות. אני רוצה להגיד לו, ואולי לכל הצעירים שנקלעים למצוקה איומה ולא מסוגלים לראות מעבר לה, שתמיד יש אלטרנטיבות. אני מרגישה היום שצריך להגיד את זה כמנטרה לילדינו ואם משרד החינוך יאפשר לי, להגיד את זה לתלמידים בכל מקום.
חייבים לדבר. חייבים למצוא מישהו שאפשר לדבר איתו. אם זה לא יכול להיות הורה, מורה או איש מקצוע, אז אולי היועצת ואם לא אז חבר. הדיבור והשיתוף עוזרים ועשויים להציל. והצד השני של שיתוף גורלי כזה הוא לומר לחברים שאם אתם יודעים על חבר שנמצא במצוקה - דווחו על כך. זו אינה הלשנה, זו הצלת חיים.
בישראל מתאבדים מדי שנה כ-500 אנשים מתוכם 100 צעירים. השנה מתקצב לראשונה משרד הבריאות תוכנית לאומית למניעת אובדנות. במסגרת התוכנית מוכשרים "שומרי סף" לאיתור וזיהוי מצוקות, כדי שניתן יהיה לסייע בהקדם האפשרי. חשוב שכולנו נהפוך ל"שומרי סף", כדי שנצליח להציל חיים.
הכותבת היא ממקימי עמותת "בשביל החיים ", העוסקת במניעת התאבדויות ובסיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו באמצעות קבוצות תמיכה, כנסים, מחקרים ועוד.