המתכון להגדלת תקציב הביטחון
המלחמה והמציאות באזור לא משאירות ברירה - דרושים עוד כמה מיליארדים. אבל לפני שיחליטו כמה, כדאי לחשוב לעומק על מה ולמה
בניגוד לכל הפעמים מאז 2006, קשה למצוא השנה מי שיטען שמערכת הביטחון לא ראויה לתוספת תקציב – גם ל-2014 בגלל "צוק איתן" וגם ל-2015 בשל הצמצום בשנתיים האחרונות באימונים ובהתעצמות. הדרישה: 9 מיליארד שקל עכשיו, ועוד 11 מיליארד לשנה הבאה. ברור שאלו סכומים פנטסטיים בקנה מידה ישראלי, ולא יינתנו במלואם. אבל גם בלי לרדת לעומק הסעיפים בתקציב, הדרישות נראות לגיטימיות. הסיבה: שני שינויים דרמטיים באזור.
השינוי הדרמטי הראשון הוא עליית האיסלאם הקיצוני הג'יהאדיסטי והאיום שהוא מהווה על יציבות מדינות האזור, ובעיקר על יציבות המדינות הגובלות בישראל ועל הרשות הפלסטינית. אין כרגע איום קיומי, אולם איסוף מודיעין והיערכות לפגיעה מדויקת דורשים הרבה כסף.
הסיבה השנייה היא לקחי "צוק איתן". חמאס וארגונים אחרים לומדים ומתעצמים במהירות. הופתענו מהיכולות, בכמות ובאיכות, וגם מרוח הלחימה, וסביר שזה מה שיקרה מול חיזבאללה. הוכח גם שכדי לחסוך בחיי לוחמים ולהשיג את האפקטים והמנופים הדרושים על ארגון גרילה וטרור צריך להשתמש בכמויות אדירות של אש – מדויקת וגם סטטיסטית – שמסייעת לכוחות הקרקע. כל זה עולה הון תועפות, עוד לפני שהזכרנו את מיירטי כיפת ברזל – עשרות אלפי דולרים לטיל.
ואחרי כל אלו, אסור שמערכת הביטחון תקבל אפילו שקל אחד מעבר למה שדרוש להשלמת מלאים חיוניים ותשלום עבור ימי מילואים, לפני שיתנהל תהליך הערכה ובחינה מסודר וקפדני של הצרכים לאור תפיסת הביטחון. מה ראוי שהקבינט והממשלה יבחנו?
צבא בלי תוכנית
בשלב ראשון – ניתוח התנהלות צוק איתן, והבחנה בין מה שמערכת הביטחון תממן מהתקציב השוטף לבין תוספת שתקבל. אגב, היו גם חסכונות בתקופת המלחמה, כתוצאה מדחיית אימונים למשל. כאן לא צפויות מחלוקות רבות מכיוון שהרפרנטית של האוצר ישבה במשרד הביטחון ויכולה הייתה לראות על צגי המחשבים בדיוק מה הוצא וכמה הוצא כל יום.
בשלב שני – תהליך מזורז של הפקת לקחי צוק איתן, שממצאיו ומסקנותיו יתורגמו לתוכנית עבודה רב שנתית של צה"ל. ממנה תיגזר הדרישה (שכן מקובל לתכנן לחמש שנים). בשנים האחרונות נפגעו עבודת צה"ל ויכולתו לקיים מוכנות והתעצמות, עקב כישלון באישור תוכנית כזו בקבינט. פרויקטים ומוכנות תלויים בחוזים לשנים, ובלי תוכנית אין ביטוי לסדר עדיפויות ולתפיסת הביטחון של המדינה. שתי תוכניות רב-שנתיות שהגיש הרמטכ"ל בני גנץ לא הגיעו לידי ביצוע. התוכנית האחרונה, "תעוזה", נשארה על הנייר. לכן המשימה הדחופה ביותר היא שצה"ל יגיש לאישור הקבינט תוכנית רב-שנתית ואת הדרישות התקציביות בהתאם לה. אם לא תאושר, ימשיך הצבא להתקיים מהיד אל הפה ולעשות את ההכרחי בלבד, ולא את מה שדרוש כדי לקדם את פני האיומים החדשים.
בשלב השלישי – תאושר תוספת תקציב שתתמקד לפי הערכה בארבעה תחומים:
1. הצטיידות באמצעים הגנתיים, לצמצום נפגעים בקרב חיילים ובעורף והפחתת ההרס לתשתיות ביטחוניות ואזרחיות בעת לחימה: החל במערכת שרביט קסמים (שאמורה להיות מבצעית ב-2015), בעיקר נגד רקטות כבדות וארוכות טווח שבידי חיזבאללה. כל טיל מיירט עולה כמיליון דולר.
נחוצים כמובן עוד מיירטים לכיפת ברזל ועוד סוללות. נחוץ לצייד עוד חטיבות שריון במערכת מעיל רוח המיירטת טילים נגד טנקים, שהוכיחה את עצמה מאוד בצוק איתן; בפיתוח מערכת לגילוי מנהרות וערכות להשמדת מנהרות במהירות; וכמובן פיתוח מערכת להתרעה ויירוט פצמ"רים באמצעות לייזר.
צריך גם להוסיף טנקי מרכבה סימן 4 שהוכיחו את עצמם בצורה יוצאת מן הכלל בעזה, ולהצטייד במאות נגמ"שי נמ"ר חדישים – המבוססים על המרכבה – שמעניקים הגנה משופרת מאוד וניידות לכוחות החי"ר.
ההצטיידות ההגנתית הזאת נחוצה לנוכח רגישות הציבור הישראלי לאבידות. היום כבר ברור שאם צה"ל ירצה לפעול בלבנון או נגד ארגוני הטרור בסוריה המצוידים בנשק נגד טנקים ומטוסים, ההשקעה הכרחית.
2. השקעה במודיעין, שנחוצה גם כדי לקדם את האיום המרכזי שנשקף עדיין מתוכנית הגרעין האיראנית, וגם כדי לשפר את יכולות צה"ל בלחימה קרקעית ואווירית. המודיעין כולל כמובן את הגדלת תקציב השב"כ והמוסד, שכעת נדרשים למאמץ מוגבר כדי לאסוף מודיעין רב ומפורט ככל האפשר על הארגונים הג'יהאדיסטיים סביבנו שנוהגים כמו אמבות, מתחלקים ומתקבצים בכל מיני תצורות והתקבצויות שצריך לעקוב אחריהן ולדעת בדיוק מי עם מי ומי עושה מה והיכן בכל רגע נתון.
זה מאמץ סיזיפי שדורש המון אמצעי מעקב וסנסורים מכל הסוגים: אנושיים, אלקטרוניים וחזותיים. גם חטיבת ההערכה והמחקר של אמ"ן טעונה חיזוק ותגבור מיידי ושיפור הליכים כדי לאתר ולתקן את הליקויים בהערכת כוונות חמאס שראינו בצוק איתן. שיפור אמצעי המודיעין, של כל קהילת המודיעין, הוא תנאי הכרחי וחיוני ללחימה יעילה וחסכנית במלחמה הבאה – והעיקר, זה מה שעשוי להבטיח שלא נופתע לרעה, חלילה.
3. אש מדויקת מהאוויר, מהיבשה ומהים שתונחת על סמך המודיעין המדויק באופן שימנע אבידות בקרב בלתי-מעורבים וינטרל במהירות את יכולות הלחימה של האויב. חיל האוויר הוא המועמד העיקרי ליהנות מהרכש בתחום זה, שכן בעזה הוא הוכיח שהאש האווירית מהווה במקרים רבים תחליף ראוי למהלכים קרקעיים שבהם נהרגו חיילים.
4. תחום הסייבר. ב-50 ימי הלחימה הייתה ישראל נתונה להתקפות סייבר – לא יעילות במיוחד, אבל הן היו שם – ויש להיערך גם באיסוף מודיעין, גם בהגנה וגם בהתקפה. זה עולה הרבה מאוד כסף.
דרושה מהפכה
סביר להניח שאלו יהיו התחומים העיקריים שבהם יבקש צה"ל להצטייד ולהתעצם ולהשלים מלאים שפחתו, אבל במקביל הוא יצטרך בשנה הבאה ובשנים שאחריה להשקיע כסף רב באימונים. בעיקר אימוני יחידות המילואים ואנשי המילואים הפועלים במסגרת היחידות הסדירות. גם לשם כך צריך תקציב.
אבל אם באמת רוצה האזרח להיות בטוח שהמיליארדים שתקבל מערכת הביטחון ישפרו את ביטחונו,
צריך להתבצע כבר השנה צעד מהפכני נוסף, והוא שינוי מבנה התקציב והגדרתו. מיליארדים מתוכו לא קשורים לביטחון. תקציבי פנסיה למשל של אנשי קבע, תקציבי אגף השיקום ושאר רכיבים אזרחיים נכללים משום מה בתקציב הביטחון. קשה להבין באמת כמה מתוך כ-60 מיליארד השקלים יוצאים מדי שנה באמת לביטחון וכמה הולכים לכל מיני מטרות, שאולי הן ראויות כשלעצמן אבל אינן צריכות להיכלל בהוצאה על המצרך שאנו כה זקוקים לו: ביטחון פיזי ותחושת ביטחון.
לפנייה לכתב/ת 
