קיבלתם קדחת ממוגנת היטב
מערכת הביטחון דורשת לקבל - והיא גם תקבל - 11 מיליארד נוספים בתקציב הבא שלה, כי נתניהו מעדיף תותחים לפני חמאה וטילים לפני רווחה. ומה אתם תקבלו? כלום. אבל היי, לפחות תהיה כיפת ברזל להגן על הכלום הזה
אין מה לקנא בראש הממשלה בימים האלה. אך יצא מן הבונקר שלו בחמ"ל בקריה, וכבר טפחה על פניו המציאות העגומה של חיינו אחרי המלחמה:
קואליציה עשויה מקלקר, אופק מדיני לא ברור, ג'יהאדיסטים בקוניטרה, אבו מאזן בדרך למתקפה דיפלומטית – ובוגי יעלון רוצה 11 מיליארד נוספים
לתקציב הבא. בערך, כי לעולם אי-אפשר לדעת בדיוק כמה כסף מגיע לאגפיו השונים של משרד הביטחון, ולעולם זה יהיה הרבה יותר מאשר התקציב הרשמי. מכל הצרות שעל שולחנו, זו הכי בוערת.
תותחים או חמאה, זו הדילמה המוכרת לכל מי שלמד פעם כלכלה, כולל ראש הממשלה. כל מדינה מוגבלת במשאביה ובתוצר הלאומי שיופק מהם, וכל מדינה, אפילו שווייץ השלווה, צריכה להתחבט בין צורכי ההגנה שלה לחובה ליצור עבור אזרחיה חיים טובים יותר.
לא, זו לא חמאה ולא זו הדילמה. נתניהו צריך להכריע בין טילים לבין פרוסה אחרונה של לחם אחיד. בין פוטו אופ לשר הביטחון, שמתנייד במסוק לגבול רק כדי להגיד שם מילה או שתיים לתקשורת, לבין הזקנה במסדרון. כי כשמשרד הביטחון תפח וגדל והתעצם והתאמן למלחמות אמיתיות או מדומות, היא עדיין נותרה במסדרון.
יחד עם הנכים העניים, הילדים שרווחתם בסכנה ואין להם מענה, מעמד הביניים הנאנק תחת יוקר המחיה, הפריפריה הדועכת, המשפחות ברוכות הילדים ודלות ההכנסה.
כי מה בסך הכול רוצה נתניהו? קדנציה רביעית, כמובן. להיזכר בספרי ההיסטוריה כראש הממשלה הראשון בישראל שהצליח לעשות זאת (וככה ישכחו לו גם את הפעמיים שבהן ניסה ולא הצליח). המלחמה תמה, הזיכרון הציבורי קצר כשל שממית, עוד מעט יעלה הרייטינג בחזרה, אנשים אפילו יתחילו להאמין שבאמת ניצחנו את חמאס – ורק בוגי עם ה-11 מיליארד האלה, שאלוהים יודע מנין לקח אותם ומנין הוא רוצה שיגיעו, עומד כמו טנק על אם הדרך ולא זז מילימטר.
השר, הקודקוד והגנרל. בונים על הזיכרון הקצר של הציבור(צילום: עמית שאבי)
עניי עירנו ימשיכו להמתין בסבלנות(צילום: עידו ארז)
אז תותחים או חמאה? ברור שהתותחים קודמים. כך היה תמיד בישראל, מלחמה או לא. מדי שנה בערך, מיד אחרי סגירת דיוני התקציב וההצבעה בכנסת מתעורר מישהו במשרד הביטחון ומאיים בהתעצמות המצרית או הפצצה הפקיסטנית או האיראנית או מה שזה לא יהיה ומבקש עוד. באופן מסורתי, ראש הממשלה נותן עוד. אז מבקשים עוד. ומקבלים. ומה מקבלים עניי עירנו? קדחת. אבל קדחת ממוגנת היטב, כן?
כל אגורה שתובע בוגי
טיל אחד ליירוט רקטה אחת של חמאס עולה בין 50 ל-100 אלף דולר, תלוי את מי שואלים. דירה אחת בדיור הציבורי צריכה לעלות כמו טיל אחד או שניים, אבל אין דירות במלאי, כי הכספים שהיו מיועדים לחידוש המלאי הלכו בדרך פלא ממשרד הבינוי והשיכון למשרד הביטחון.
מערכת הבריאות קורסת. מערכת החינוך היא בין הגרועות בעולם המערבי. התחבורה דווקא משתפרת ויש המון כבישים רחבים לשנע בהם תותחים לכל מקום שצריך. אבל חמאה? איפה החמאה?
מי בכלל מדבר על החמאה במדינה שהפריטה את כל שירותי הרווחה שלה, שמייצרת כל שנה יותר ויותר ילדים עניים, יותר ויותר חולים הממתינים לניתוח, יותר ויותר קורבנות עבירה שממתינים למשטרה, יותר ויותר צעירים שממתינים לוויזה לארצות הברית?
כיפת ברזל זה חשוב, אבל גם הדיור הציבורי(צילום: פיני נטרביץ')
ובינתיים בישראל: מערכת הבריאות קורסת(צילום: ערן יופי כהן)
אחרי מלחמה שבה שוב לא ניצחה עוצמתו העודפת של צה"ל, הדילמה הניצבת בפני ראש הממשלה קשה עוד יותר. כל החלטה שלו היא לא פחות מהכרעה על עיצוב דמותה של ישראל כספרטה מודרנית או כאור לגויים. וכל החלטה שלא תשנה מן היסוד את תפיסת תקציב הביטחון ותהפוך אותו שקוף יותר, נגיש והגיוני יותר, לא תועיל לנתניהו בבחירות הבאות.
כדי להילחם בג'יהאדיסטים ייתכן שצריך כל אגורה שבוגי תובע, אבל מנגד צריך שמשרדו השבע, הענק והבזבזני שבו לוחמים ומחדדי-עפרונות מדופלמים זוכים לפנסיה תקציבית מפוארת, ייתן את הדין בפני הציבור על כל אגורה. אחרי הכול, האגורות האלה – והמיליארדים – מגיעים מאותו ציבור עצמו, שגם לו מגיע, בצד מעיל רוח ושרביט קסמים, גם לחם. וחמאה. וגלידת פיסטוק, לפעמים.
לפנייה לכתב/ת 
יעלון ונתניהו. האחד דורש, השני חותמת גומי
צילום: EPA
מומלצים
