ציר איתן לשלום

מאזן ההישגים והמחירים של סבב הלחימה האחרון מתמקד בטפל ולא בעיקר. הנושא המרכזי שצריך להיות מונח על סדר יומם של מנהיגינו הוא כיצד ישראל יכולה לשמר את אופייה היהודי והדמוקרטי תוך הבטחת ביטחונה. את אלה ניתן לעשות רק אם ניצור מציאות של שתי מדינות לשני עמים. היעדרה של פעילות נמרצת ליצירת מציאות כזו הוא המחדל המרכזי של הנהגת המדינה בעשור האחרון. זה כשל גדול מכל מהלך צבאי, אזרחי, או מדיני כזה או אחר בתקופת הלחימה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

מאוכזבים מהפסקת האש? / ירון שני

על מחדל זה ישראל משלמת ותוסיף לשלם מחיר יקר ביותר, ובראשו אובדן הצביון הדמוקרטי של ישראל כפי שמתחוור באופן טרגי בימים אלה, בידוד בינלאומי גובר ו"שדרוגו" לכדי סנקציות וחרמות שעלולים להביא לכדי קריסה כלכלית. זאת לצד ניכור של ציבורים יהודים רחבים בעולם כלפי ישראל מחד גיסא ואיבה גוברת כלפי יהודים ברחבי העולם מאידך גיסא. כל אלה עוד טרם הדיון על המחיר הביטחוני הכבד, בדם ובדמים, של המשך סבבי הלחימה. אך לא רק בשל כל הסיכונים האלה צריכה ישראל לנקוט יוזמה על מנת להבטיח את עתידה, אלא פשוט משום שזה לטובת המדינה ואזרחיה.

מימוש החזון הציוני של בית לאומי לעם היהודי מחייב פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במקביל ללחימה בלתי מתפשרת בטרור האיסלאמי, האינטרס הישראלי מחייב לפעול במקביל בשלושה מאמצי מדיניות עיקריים משולבים התומכים זה בזה ומשלימים זה את זה:

1. לחתור לפתרון מוסכם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המבוסס על העיקרון של שתי מדינות לשני העמים.
2. ליזום גיבוש ציר אזורי המבוסס על אינטרסים משותפים לשיתוף פעולה מדיני, כלכלי וביטחוני בין ישראל, מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ הפרסי ובתמיכת הקוורטט בהובלת ארצות הברית.
3. לנקוט מדיניות יזומה ובלתי מותנית להבטחת קיומה הדמוקרטי של מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, ובכלל זה עידוד חזרתם לישראל של ישראלים החיים כיום באזורים ממזרח לגדר.
   

על ישראל להתקדם במקביל בשלושת הצירים, ולא לתלות את המשך ההתקדמות לקראת מציאות של שתי מדינות בקשיים שעלולים לעכב את ההתקדמות באחד מהם. רק התקדמות כזו תשקם את אמינותה של ישראל כמי שבאמת חותרת לסיומו של הסכסוך. בכל אחד מהצירים ישראל צריכה לנקוט מדיניות יזומה של הובלת התהליך לקראת סיומו המוצלח.

בציר ההסכם: חתירה להסכם קבע שעל-פיו תוקם מדינה פלסטינית עצמאית על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים בגבולות שיתחשבו בצרכים הביטחוניים והדמוגרפיים של מדינת ישראל. בפרט, ככל שיתפרסם מתווה בינלאומי להסכם קבע המבוסס על יוזמת השלום הערבית, על ישראל לקבלו באופן עקרוני, להודיע שהיא נכונה לשוב בכל עת למשא ומתן על פרטי ההסכם, ומשיגובש הסכם הוא יובא למשאל עם או לבחירות כלליות.

• הפסקה (ולא הקפאה שבעקבותיה יש הפשרה) של ההתיישבות ממזרח לגדר ובשכונות הערביות של מזרח ירושלים.
• העברה הדרגתית ומבוקרת של אזורים שמעבר לגדר לשליטת הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן, תוך קיום הנוכחות הצבאית הנדרשת לביטחונה של ישראל.
• קידום חקיקת חוק "קליטה, פיצוי ופינוי מרצון" לעידוד חזרתם של מתיישבים שרוצים לחזור טרם חתימת הסכם והכנת תוכנית לאומית לקליטת המתיישבים שיחזרו לתחומי ישראל (בין אם יחזרו לפני חתימת הסכם ובין אם לאחריה), כביטוי למחויבותה העמוקה למתיישבים ששליחותם הסתיימה.
  

צעדים אלה יתמכו בהתקדמות בצירים האחרים. אך גם אם לא נגיע להסכם, התקדמות בציר הבלתי מותנה תאפשר לישראל לגבש את גבולותיה סביב רוב יהודי מובהק, ותשקם את אמינותה של ישראל באשר לכנות כוונותיה להגיע לפתרון של שתי מדינות ולכן תביא להפחתה דרמטית במחירים שישראל משלמת על הסטטוס קוו.

הבטחת רוב יהודי בתחומה הריבוני של ישראל ובלימת האפשרות של מדינה דו-לאומית מחייבות את נבחרי הציבור ליטול אחריות. המערכה הנוכחית בעזה והתמורות בעולם הערבי פתחו הזדמנות נדירה לשיתופי פעולה אזורים ובינלאומיים. יש לפעול היום על מנת להבטיח לדורות את זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. ללא מהלך היוצר אופק מדיני, עלינו להתחיל את הספירה לאחור לקראת הסבב הבא.

הכותבים הם מייסדי תנועת "עתיד כחול לבן"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il