להיפגש לוקח רגע, להיפרד - נצח

הירוק של ארמניה מחלחל בנשמה / אוי ארמניה ארמניה כמה את יפה,

אני נושמת אויר פסגות והנשמה פורחת / והיא נפתחת ומתרחבת לה בדממה,

מעניקה לי רוגע, שלווה והמון אהבה / אוי ארמניה ארמניה כמה את יפה.

(חובר על ידי חברותי למסע בערב קסום, בגובה 2,829 מטרים, בתוך לועו של הר געש)

אנחנו מתעוררות בבוקר לטבע המדהים שסביבנו. צוות המנהלה כבר הכין לנו ארוחת בוקר נהדרת שמוגשת בחסות הטבע המופלא ואנחנו נפרדות מהר הגעש שבו ישנו וממשיכות לאגם סוואן, שהוא אחד משלושת האגמים המקודשים באזור. זהו אגם הררי שגובה פני המים שלו מגיע ל-2,000 מטר ולכן חלקו הגדול קופא בחורף.

• הנופים של קוסטה ריקה מחכים לך, הירשמי למאגמה צ'אלנג'
  

להתחבר לטבע(צילום: סמדר קלר איבצן)

לכי תסבירי את זה אחר כך

הנסיעה בג'יפ היא זמן קסום. הג'יפ לוקח אותנו למקומות נפלאים אבל בתוכו, יש לנו את העולמות שלנו: כל אחת מאיתנו מספרת על עצמה וכל סיפור לוקח אותנו לעולם חדש ולחיים שלמים. כשאנחנו מגיעות למבצר סמבטאברד העתיק החולש מלמעלה על דרך המשי, אנחנו מגלות שממתינה לנו כאן אומגה שנבנתה במיוחד עבורנו.

הנוף המדהים עוזר להתגבר על הפחד ומהצד השני, צוות 6 מפנק אותנו בטיפולי פנים, עיסויי גוף ורגליים.

ואני חושבת לעצמי: מי היה מאמין? אמצע החיים, אמצע מסע חלומי, מצד אחד אדרנלים מטורף של אומגה בשמיים, מצד שני מקבלות עיסוי בכפות הרגליים. לכי תסבירי את זה אחר כך.

הערב יורד ואנחנו ממשיכות במסע לכפר הציורי שם נבלה את השבת. מתארגנות לנו בצימרים קטנים הפזורים בתוך טבע ירוק קסום. מתענגות על מקלחת ושירותים ומתכנסות לקבלת שבת עם חלות שנאפו ע"י חברותי למסע. טעם של בית.

מתפעלות מהאירוח המקומי

בשבת בבוקר אנחנו יוצאות לטיול רגלי בכפר הקסום. מתערבבות עם התושבים, מבקרות בבתיהם ומתקבלות בברכה בבית של משפחה שמשתפת אותנו בשמחה באורחות חייהם: בכל פינה בבית המשפחה יש פעילות. אנחנו מתפעלות מדרך עשיית ה"לבאש" שהוא הלחם הארמני הטעים, ממכוורות הדבש, טועמות מכל המוגש לנו בשמחה, רוקדות ומפזזות לצלילי מוזיקה שמחה ונפרדות בחיבוקים ובנשיקות כאילו מכירות משכבר הימים.

למחרת אנחנו נפרדות מהכפר הציורי ומהצימרים וממשיכות לבית הקברות היהודי היחיד שנותר בארמניה. זכר לקהילה יהודית שחיה כאן לפני כ- 700 שנים וששרידיה נעלמו. על חלק מהמצבות חרוטים פסוקים וציטוטים מהתנ"ך בכיתוב עברי ואנחנו מנקות את השטח, מכבדות את המקום בתפילה ובשירה נעימה ומתחברות לאווירה הקסומה. כל אחת מאיתנו לוקחת לעצמה את היופי והשלווה של המקום ואנחנו ממשיכות לדרכנו במסע החלומי הזה שלוקח אותנו למקומות מדהימים, כמו למשל: אל מנזר טאטב. המנזר משקיף אל נוף עוצר נשימה ומוביל אליו רכבל שלטענת הארמנים הוא הרכבל הארוך בעולם. ואנחנו בתוכו, מרגישות כמו ציפורים בשמיים.

לא באמת נפרדות בסוף המסע(צילום: סמדר קלר איבצן)

עוד לא נפרדנו וכבר אנחנו מתגעגעות

את היום האחרון של המסע אנחנו פותחות בביקור במוזיאון לזכר קורבנות רצח העם הארמני שבוצע ע"י התורכים. מכבדות את המקום בטקס מרגש שהוכן על ידינו ומשתפות בטקס גם את האורחים שמגיעים לאנדרטה היפה. קוראות ברגש את המידע ומדקלמות בכבוד את ההמנון הארמני. שרות את התקווה עם דמעות בעיניים, געגועים ליקירנו והודיה בלב. גאות ומרוגשות.

זהו היום האחרון של המסע ואנחנו מתחילות להרגיש את חרדת הפרידה באוויר. כל אחת מאיתנו משתפת במה שהיא תעשה כשתגיע לביתה אבל עם הציפייה לבאות יש גם תחושה של עצב על שתכף זה נגמר. נדמה לי שאנחנו מנסות לדחות את רגעי הפרידה, להתעלם מהם. ובאמת, איך נפרדים? איך מתנתקים מהמסע של החיים שעברנו כאן יחד? עוד לפני שנפרדנו, אנחנו מבטיחות שזה לא נגמר וכבר מתגעגעות אחת לשנייה: לישון יחד בטבע, לנסוע ב"נוהל נסיעה אף - לתחת" , לעצור ל"נוהל פיפי בין שתי דלתות", לצוות המנהלה של מאגמה שהעניק לנו רגעים מפנקים בלתי נשכחים, להיות ביחד 24 שעות בדרכים, בארוחות, ברגעים הקסומים, לדאוג אחת לשנייה, וכמו שנאמר "להיפגש לוקח רגע להיפרד לוקח נצח".

סלפי ארמני עם החברות(צילום: דורית סרור)