42 שנים אחרי: זוכרים את י"א חללי מינכן
רפאל נאה נזכר באותו בוקר נורא בכפר האולימפי - הדפיקות על הדלת, האבטחה שלא הייתה קיימת, השומר המנומס והארונות שהועלו למטוס
לוח השנה מראה ש-42 שנה עברו מאז אותן שעות הבוקר המוקדמות של ה-5 בספטמבר 1972, אבל לי עוד נראה ונשמע כאילו זה קרה אתמול או שלשום.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
באותו בוקר, במהלך המשחקים האולימפיים במינכן, זה נשמע כמו חלום זוועה. בסביבות 5 בבוקר, נקישות על דלת חדרי במעונות העיתונאים שהגיעו לסקר את האירוע. הנקישות נשמעו כמו של אדם אחוז טירוף. הצצתי ושמעתי את עמיתי, ברוך שינברג מעיתון "דבר" (אז עוד היה עיתון כזה), צורח: "גבוה, קום כבר, מחבלים פרצו לכפר למגורי הישראלים. כנראה שיש נפגעים".
הבנתי מיד כי הסיפור רציני, שאחד כמו ברוכה'לה לא יעשה ממני צחוק או ינסה למתוח אותי. התברר כי שמואל ללקין, מנהל המשלחת, היה בעל תושיה, התקשר לאחד העיתונאים הישראלים, אהרון להב, וביקש ממנו לידע את כולנו. עד שהבנתי מה קורה כבר הגעתי לכפר האולימפי, מרחק כעשר דקות נסיעה ממעונות התקשורת.
השומר בבקתה בכניסה לכפר קיבל אותי בסבר פנים יפות, "בוקר טוב אדוני, מה שלומך הבוקר? איך אדוני מבלה בגרמניה? יש מה לראות, נכון?". המחבלים כבר בביתן הישראלי והשומר, או תקראו לו מאבטח, אפילו לא בדק את אשרת הכניסה האולימפית שלי. עולם פשוט מטורף.
זה החל בסביבות 4.30 בבוקר, כאשר חמישה פלסטינים, חברי "ספטמבר השחור", קפצו ללא מפריע מעל הגדר בכפר. בתקווה שלא יזוהו, הם לבשו בגדי ספורט ואת נשקם נשאו בתיקים גדולים. אליהם נוספו שלושה מחבלים שכבר היו בכפר האולימפי אחרי שהשיגו אישורי כניסה.
לקראת 5.00 הם פרצו לחדרי המשלחת, הרגו שניים מאנשיה ולקחו 9 כבני ערובה. ב-9.30 בבוקר הציגו המחבלים את דרישותיהם: שחרור 200 אסירים פלסטינים ועזיבת גרמניה בלי שייפגעו. ישראל הודיעה כי הדרישות לא מתקבלות. משעות הבוקר התנהל מו"מ בין ממשלת גרמניה למחבלים שנמשך עד 21.00. באותו זמן לקחו המחבלים את הישראלים לשדה התעופה של כוחות נאט"ו במינכן. למחבלים הובטח שבשדה יעמוד לרשותם מטוס שייקח אותם ואת בני הערובה למדינה ערבית. לפי מקורות שונים דאז, הם התכוונו לטוס לטוניסיה.
המחבלים ובני הערובה עלו על אוטובוסים ונסעו עד סמוך למסוקים שהעבירו אותם לשדה. התכנון הגרמני היה שצלפים שלהם יחסלו את המחבלים, וכאשר המסוקים נחתו, פתחו הצלפים באש שפגעה בחלק מהמחבלים. היתר ניהלו קרב יריות. במהלך המאבק הזה פוצצו המחבלים באמצעות רימון את אחד המסוקים וירו ב-9 בני הערובה הישראלים. כולם נהרגו, וכך גם שוטר גרמני. חמישה מחבלים נהרגו אף הם, שלושה אחרים שנפצעו נעצרו.
במהלך ניסיון החילוץ הועברה הודעה רשמית מוזרה לאלפי העיתונאים המתינו במרכז העיתונות, לפיה "הישראלים ניצלו". עברה יותר משעה והגרמנים מסרו הודעה חדשה, סופית, כי "הישראלים כבר לא בחיים".
ראש המוסד דאז, צבי זמיר, שנכח במקום, לא נענה כשהציע את עזרתו לגרמניה. התברר כי יחידת המשטרה הגרמנית שהייתה אמורה לחלץ את הישראלים לא הוכשרה לכך והכישלון שלה היה מוחלט. למחרת נערך טקס זיכרון מרגש באצטדיון האולימפי ובכך סיימו הגרמנים והוועד האולימפי הבינלאומי את חובתם. חלילה מבחינתם להפסיק את האולימפיאדה. הם הסתפקו ביום שבתון אחד. מאז מתחדש כמעט מדי ארבע שנים, בהתקרב אולימפיאדה חדשה, המאבק של נציגי המשפחות לאזכר את החללים והדבר לא נעשה. המשך לאטימות מהמשחקים במינכן שנמשכו ולא נעצרו.
ללקין ואנשיו חזו את מה שיקרה. אולי לא בממדים כאלה, אבל הלב בישר להם רעות כשהאבטחה במקום כל כך לקויה. כל ישראלי שהגיע לצפות במשחקים נכנס בלי בעיות לביתן הישראלי ברחוב קונולי 31. איך הצליחו כל כך הרבה אנשים שלא היו מורשים לכך להיכנס
לכפר עצמו ללא בעיה?! כל תעודה שהצגת, של עובד תנובה, אגד או עירייה בישראל תפסה כאן.
המחבלים שפרצו לכפר ערכו כמה סיורים מוקדמים והבינו מיד כי לא תהיה להם בעיה.
הסתובבתי עם אחרים עד חצות, כ-18 שעות בכפר. כל היום הזה היה קשה, אבל הרגע הקשה ביותר, לפחות מבחינתי, היה לראות במשרדים בכפר כבר בסביבות שמונה בבוקר את הגופה של מאמן המתאבקים מוני וינברג ז"ל. הוא והמשקולן יוסף רומנו ז"ל היו הראשונים שמצאו את מותם, למען האחרים יראו וייראו.
וינברג נחשב לאיש החזק ביותר בין הישראלים, כשהסתובב בווינגייט בלוויית כלב אימים ענק, כולם ברחו מהם. זה לא עזר לו ולרומנו כשמחבלים צמאי דם עמדו מולם. זה היה רגע מצמרר מבחינת כל מי ששהה במקום, לראות את הארונות של וינברג ורומנו מועלים למטוס אל-על ביחד עם ארונותיהם של יוסף גוטפרוינד, אליעזר חלפין, מארק סלבין, זאב פרידמן, קהת שור, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא ויעקב שפרינגר ז"ל. דוד ברגר ז"ל נקבר בארה"ב וארונו נשלח לשם. יהי זכרם ברוך.
לפנייה לכתב/ת 
