קן לואץ': "עדיף שסרטיי לא יופצו בישראל"
הוא מתנגד למדיניות האיחוד האירופי ולא בטוח במי הוא תומך במשבר באוקראינה, אך בכל הנוגע לישראל הבמאי הבריטי הוותיק קן לואץ' חד משמעי. "ישראל מפרה את החוק הבינלאומי. חיי היומיום של הפלסטינים בלתי נסבלים", הוא קובע בראיון לקראת סרטו "המועדון של ג'ימי" שדווקא יצא בארץ
כשהבמאי הבריטי קן לואץ' התבונן במהלך מבצע "צוק איתן", בתמונות שהגיעו מעזה, בבניינים החרבים, בפליטים המחטטים בהריסות, באימהות המקוננות, בגופות הילדים, הוא חש זעזוע, עצב וטלטלה. "ישראל ממשיכה להפר את החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה", הוא מוסר ל-ynet בשאלה לגבי רשמיו מהלחימה בעזה ובו בזמן נמנע מלנתח את התנהלות החמאס. "אני מוכן לדון במצב בין הישראלים לפלסטיניים, בתנאי שהשאלות יכירו בכך שישראל מפרה את החוק הבינלאומי", הוא מסביר.
מדבר וגם עושה: לואץ' מיהר לצאת לאחרונה לפסטיבל סרייבו, כדי להעניק פרס ליוצרים פלסטיניים, וניצל את ההזדמנות לנאץ את ההתקפות בעזה, קרא להחרים את ישראל, ולהפוך אותה ל"מדינה מנודה", לסלק אותה מתחרות האירוויזיון ולנפנף את קבוצות הכדורגל העבריות מהמפעלים האירופאיים. הוא אף כינה את ארצות הברית התומכת בישראל בתור המפוקפק "מדינה בריונית" והודה שהוא מתבייש בארצו על שיתוף הפעולה שלה עם האמריקאים.
לואץ' (78), שבמציאות הוא איש לבבי וצנוע, סבא חביב ואוהב לנכדיו, הוא אחד המובילים הבולטים ובוטים, פעילים וקולניים של תנועת החרם האנטי-ציונית נגד ישראל. הוא אף משמש פטרון של "Palestine Solidarity Campaign" בבריטניה. אפילו נטען שהוא הסכים לקבל פרס מפעל חיים בפסטיבל ברלין האחרון, רק בתנאי שלא ישובץ סרט ישראלי בתחרות הרשמית. לדברי השמועה, הברלינאים התכופפו וצייתו לדרישתו.
גם בראיון שנערך בפסטיבל קאן האחרון, פחות מחודשיים לפני פרוץ "צוק איתן", לואץ', לא חסך את הביקורות הנוקבת שלו על ישראל, דרש את הסרת הסגר והמצור, שחרור עצירים והסביר את עקרונותיו בסוגיית החרם. "אני מנסה לתמוך ברעיון של החרמה של יצירות ואירועים, שנתמכים על ידי מדינת ישראל", אמר לואץ'. "עם אמנים אינדיווידואליים אין לי שום בעיה. אני לא זה שיצרתי את החרם, פשוט נעניתי לקריאה של יוצרי קולנוע ואקדמאים פלסטיניים שביקשו ממני תמיכה, ואמרתי להם שאעשה הכל כדי לעזור להם. לפעמים אתה יכול לעזור ולפעמים לא. אבל אני לפחות מנסה".
איך זה מסתדר עם העובדה שאתה מוכר את הסרטים שלך להפצה בישראל, כולל סרטך החדש, "המועדון של ג'ימי"?
"זה לא אני. האנשים שקנו את הסרטים שלי להפצה בעולם, מוכרים את הסרטים לישראל ואין לי שליטה על כך".
אז אם היית יכול, היית מעדיף שהסרטים שלך לא יופצו בישראל?
"כן, הייתי מעדיף שהסרטים שלי לא יופצו בישראל. אתה יודע מה הסיבה: זה בגלל ההתנחלויות, החומה שהיא נגד החוק הבינלאומי, הגניבה של אדמות הפלסטיניים על ידי ישראל, לקיחת ילדים פלסטינים למעצר בישראל - אני בטוח שאתם מכירים את הסיפורים על ילדים שנעצרים ללא ההורים שלהם. החיים היומיום של הפלסטינים פשוט בלתי נסבלים".
אז מה הפתרון שלך לסכסוך? שתי מדינות לשני עמים? מדינה דו-לאומית?
"אני חושב שלא אני זה שצריך להחליט. הפלסטינים צריכים להגיד מה הם רוצים וצריכים. אבל קודם כל אנחנו חייבים להפסיק לסבסד את ישראל. יש הרבה מדינות שיש בהן דיכוי, ישראל היא לא המדינה היחידה שמדכאת, אבל בפלסטין מבקשים את עזרתנו, וזו התגובה שלנו לאנשים שמבקשים את עזרתנו".
ללואץ', יש אכן השגות ודעות לא רק על המצב באזורנו. האיש שניסה לסייע לג'וליאן אסנג', הדובר והעורך הראשי של אתר ההדלפות ויקיליקס, לא חוסך את עמדותיו בשלל נושאים וסוגיות. "האיחוד האירופאי כופה הפרטה על יוון, וגם כופה על כל השירותים הציבוריים שלנו להיות פתוחים לקבלנים פרטיים", רוטן לואץ'. "אני בעד אירופה מאוחדת, שמתבססת על כלכלה משותפת, הגנה על הסביבה וזכויות העובדים. אבל זה לא האיגוד האירופאי כרגע. חייבים להגן על המהגרים, ועל חסרי העבודה".
ומהי עמדתך לגבי הסכסוך באוקראינה?
"לא הייתי שם, אז אני לא ממש יכול להגיד. אבל מבחוץ נראה שיש שם שחיתות מכל הצדדים והחזיתות, כך שהאוקראינים מוקפים ואני לא יודע איך הם מתמודדים עם זה. רוסיה היא כמובן קפיטליזם של גנגסטרים והמערב ממש מנסה להכניס את עצמו לשם - הוא ממש מתדפק על דלתה של רוסיה.
"למרות שהאליטה של רוסיה הם באמת חבורה של גנגסטרים, אפשר עדיין להבין את נקודת המבט שלהם שהם מרגישים שהמערב מתחיל להשתלט על האזור שלהם, ואפילו מנסה להשתלט על האי קרים, שבו נמצא הצי שלהם. ואובמה צריך להבין שכמובן שהרוסים ירצו את האי, כי הספינות שלהם שם. אז במובן של פוליטיקה אמיתית, אפשר להבין למה רוסיה מרגישה מאוימת. האמת, אני לא תומך באף אחד מהצדדים".
לואץ' הוא בנו של חשמלאי במפעל, וגדל בעיירה תעשייתית. הרקע שלו מסביר את השקפת עולמו הסוציאליסטית-ההומניסטית ואת הרגישות החברתית. לואץ' ("קס", "גשם של אבנים", "ליידי בירד") הוא לוחם חברתי גם בסרטיו - הוא עוסק בעיקר במעמד הפועלים קשה היום שנאלץ להתמודד ולהאבק עם עוולות חברתיות, ומותח ביקורת על הממסד המדכא, אדיש, מנצל ואטום.
במהלך הקריירה שלך, נתקלת בצנזורה? בניסיון להגביל את האומנות שלך?
"בשנות התשעים היתה צנזורה די כבדה בטלוויזיה הבריטית. כמה סרטים דוקומנטריים שלי הוחרמו, ומספר של סרטים נערכו מחדש ונחתכו. בתאטרון הרחיקו אותי בגלל שעשיתי מחזה שהיה בו ביקורת על הציונות. וכשעשיתי מספר סרטים על אירלנד, הואשמתי בכך שאנחנו שונא ת המדינה שלי, ושאני תומך בטרור. אז כן, הממסד קצת מעיק עליך ומנסה למנוע נוכחות מהסרטים שלי. לדוגמה, הסרט שעשיתי על העצמאות האירית - 'כשהרוח נושבת', זכה ב'דקל הזהב' בפסטיבל קאן, והוקרן בצרפת ביותר מ-300 בתי קולנוע, אבל בבריטניה רק בארבעים, בתי קולנוע, וזה קצת מעך את הסרט. בלי תמיכה של מדינות אירופאיות אחרות לא הייתי יכול לעשות סרטים".
גם סרטו החדש של לואץ', "המועדון של ג'ימי" (עכשיו בישראל), מתרחש באירלנד של 1931, עשר שנים אחרי מלחמת האזרחים, בה נגע "כשהרוח נושבת". מדובר בימים של אבטלה ומשבר כלכלי, בדיוק כמו בימינו, וכך לואץ' יכול להביע אמירה באמצעות הסיפור גם על תקופתנו. "הסיטואציה שהיתה אז באירלנד היא אותה סיטואציה שקורית כיום במדינות רבות באירופה. גם אז העניים סבלו מהקיצוצים והיו הרבה צעירים ללא עתיד".
הטריילר של "המועדון של ג'ימי"
ג'ימי (בגילומו של בארי ווורד), הוא גבר אירי כריזמטי ומצודד שחוזר למולדתו, אחרי גלות של עשור בניו יורק, לשמחת אמו הזקנה והבודדה. צעירי האזור הכפרי, שגדלו על הסיפורים אודות המועדון שהוא ניהל בשעתו, מאיצים ומעודדים אותו להקים את המועדון מחדש. ג'ימי משתכנע והופך את המקום, למעין מתנ"ס. לא רק מקום לריקודים, אלא מרכז תרבותי, בו אפשר ללמוד ציור ולשמוע הרצאות.
הכומר המקומי מזדעזע מהמועדון, שמושך אליו הרבה נפשות מעדתו, נחרד ממוזיקת הג'אז ומהריקודים, ומפעיל את עמיתיו למאבק נגד המועדון. גם הרשויות לא מאושרות, מפועלו של ג'ימי, הפעיל החברתי-פוליטי. העלילה שואבת את השראתה באופן חופשי מסיפורו האמיתי של ג'ימי גראלטון, צעיר אידיאליסט וסוציאליסט שהקים יחד עם חבריו מועדון באירלנד, כדי שיהווה חלל חופשי ומנותק מהמדינה, שנשלטה אז על ידי האידיאולוגיה של הכנסייה הקתולית.
לאור פעילותיו, גראלטון הוגלה מאירלנד ב-1933 ללא משפט. "הסיפור של ג'ימי והמועדון משנה את התפיסה שהשמאל הוא נגד כל הנאה ושמחת חיים", אומר לואץ'. "ומצד שני הוא מדגים את כוחה של הכנסייה המאורגנת, שיוצאת ומתאגדת נגד כל פעולה המנוגדת לתפיסותיה. הכנסייה והמדינה הם סוכנים של הדיכוי, למרות שלא רצינו להציג בצורה קריקטורית ודוגמטית את הכמרים.
"ואילו המועדון הוא התגלמותה של הרוח החופשית. מקום בו אפשר לבחון ולהביע רעיונות, בו אנשים יכולים לחגוג ולבטא את עצמם ואת כישרונם וכמובן לרקוד. המוזיקה והריקוד מהווים איום לאלה המחפשים לשלוט באנשים אחרים. אם ג'ימי היה חיי כיום הוא היה נלחם בתאגידים ובכוחות הגדולים ששולטים בכל".
אגב, אתה אוהב לרקוד?
"לא, לא, יש לי שתי רגליים שמאליות".
