מפקדי גבעתי מהקרב ברפיח: "מצפון שקט"
רגע לפני שהפרקליט הצבאי הראשי מחליט לגבי פתיחת חקירה של אירועי "יום שישי השחור" ברפיח, מפקדי גדס"ר גבעתי מתייחסים בראיון מיוחד ל-ynet לפעילות הכוחות לאחר חטיפת סגן הדר גולדין: "העדפתי חייל הרוג על גלעד שליט 2. לא הייתה השתוללות, פעלנו לפי מה שהדריכו אותנו"
"יום שישי השחור של רפיח", כך מכונים אירועי הבוקר של אחד באוגוסט, בעקבות החשש לחטיפת סגן הדר גולדין ז"ל. הלחימה שחודשה 75 דקות אחרי שהוכרזה הפסקת אש והכוח הרב שהפעיל צה"ל כדי לסכל את החטיפה, נמצאים בבדיקה, ובשבועות הקרובים עשוי הפרקליט הצבאי, אלוף דני עפרוני, להחליט אם לפתוח בחקירה פלילית. בשיחה של ynet עם המפקדים והלוחמים מגדס"ר גבעתי שהיו בחוד החנית של הלחימה באותו יום, ניתנת תשובה לשאלה כיצד צה"ל נוהג כדי למנוע את הישנות המקרה של גלעד שליט 2. "אמרתי לעצמי – גם אם אביא גופה, העיקר להביא את הנעדר", אומר אחד המפקדים.
הלחימה ברפיח באותו יום נחשבת לאחד האירועים הקשים במהלך מבצע צוק איתן. "זה היה כביכול בוקר שגרתי, ואחרי התקפה לילית במרחב החלה הפסקת האש בשעה 8:00 בבוקר. באותו רגע נצרנו את האש והתחלנו בסריקות אחרי מנהרה, במשימה שקיבל מפקד הפלס"ר, בניה שראל ז"ל", משחזר המג"ד סא"ל אלי ג'ינו. "היה צריך לעשות סוויץ' לחיילים, להסביר להם שיורים רק על מה שמאיים עליהם, ומצד שני ידענו שזה אויב שלא מכבד הפסקות אש. הלוחמים סרקו תא שטח 'מלוכלך' שכלל מבנים חקלאיים קטנים, חממות ופרדסים, בין רפיח לחירבת חזיעה. שאר הגדוד נערך להגנה והתבצר, והסיירת החלה לסרוק בשקט בשטח שכבר עבדנו בו במהלך המבצע".
בזמן הזה, בין 8:00 ל-9:00 בבוקר, שתי הפלוגות האחרות בגדס"ר, עורב והנדסה, התמקמו בגזרות צמודות, מרחק של כמה מאות מטרים בקו אווירי, כדי לאבטח את פעילות הסיירת. בשעה 9:00 החלו כמה אירועים שרמזו על מה שעתיד להתרחש 16 דקות לאחר מכן.
סא"ל ג'ינו: "הכוח של הסיירת זיהה דמות חשודה כמה מאות מטרים ממנו, פלסטיני לא חמוש, הולך בין הפחונים לאחת החממות. הוא לא היה אמור להיות שם, ואין מצב שהוא הגיע מרחוק כי רק עכשיו החלה הפסקת האש. במקביל, לא רחוק משם מגיח אופנוען, מזהה את הכוחות, עושה פרסה ומתרחק. הסיירת מתחילה לסרוק לאותו כיוון כדי לתחקר את אותו פלסטיני. ב-9:16, מהעמדה שלי כמה מאות מטרים משם, שמעתי את חילופי האש הראשונים. עליתי מול בניה בקשר, אבל קודקוד לא עונה, והסמ"פ שלו (סגן איתן) מדווח שבניה בהיתקלות. תוך כדי ההתקדמות שלי לנקודה אני מבין שיש פצועים. זמן קצר אחרי שהגעתי לזירה אנו מבינים שיש חשש לחייל חסר, ואז אני מתחיל להבין שהזמן הופך לקריטי – איך אני מסכל את החטיפה?"
"יש לנו מישהו מתחת לאדמה"
במקביל מגיעים מגזרותיהם שני המ"פים האחרים של הגדס"ר, מפקד פלוגת ההנדסה (פלחה"ן) סרן ש' ומפקד פלוגת עורב רס"ן ד' (שמותיהם ותמונותיהם טושטשו לבקשת צה"ל מחשש שייתבעו לחקירה בדין בינלאומי). השניים מבינים שחברם המ"פ נהרג, ויחד עמו קשרו ליאל גדעוני ז"ל, ושקצין נוסף שהיה בחפ"ק, סגן גולדין, לא נמצא. בשיחה שבדיעבד, מבינים השניים את המחיר של הפסקת האש.
"עוד לפני כן בניה עלה מולי בקשר כדי לברר אם אותו חשוד פלסטיני (שהתברר בהמשך כתצפיתן של חוליית החטיפה, י"ז) אינו חייל מהכוח שלי", משחזר מפקד העורב, "בדיעבד יש תחושה של תסכול איך התמודדנו עם הפסקת האש. איפה שיש כוחות בפנים לא הייתה צריכה להיות הפסקת אש, אלא במקומות שמהם צה"ל יצא, לכן האויב הרשה לעצמו להרים את האף. אם לא הייתה הפסקת האש אולי בניה היה מקבל אישור לירות פגז טנק לכיוון המקום שבו זוהה החשוד. כאשר אצלי היה את זיהוי האופנוען החשוד, ביקשנו לבצע ירי פגז וזה לא אושר". חברו, מפקד הפלחה"ן: "איפה שאתה לא יכול להפעיל מספיק אש, אתה גורם לאויב להרגיש יותר בטוח, וראינו את זה באירוע שלנו".
רס"ן ד' ממשיך ומתאר את הדהירה באכזרית לכיוון הזירה, מהרגע ששמע את הצרור הראשון: "היה איזשהו באג בקשר לשתי דקות, שנראו לי כמו נצח. בניה לא עונה לי, ואז מפקדי הצוותים בפלס"ר מדווחים ראשונים שחסר חייל בכוח. ברגע שהיה דיווח שחסר חייל, מדיניות הפסקת האש הוסרה". חברו, מפקד הפלחה"ן: "ברגעים הראשונים חשבתי שבניה נחטף, וההבנה שנחטף לנו חייל היא כמו שיורים עליך פצמ"ר – לא ברור בדיוק מה קורה. אמרתי ללוחמים שלי לעלות מהר על האכזריות ולהתחיל לנוע כדי לא להיכנס לקיפאון, כי יש לנו מישהו מתחת לאדמה".
בשלב זה מתחילות כמה גיחות של כוחות לתוך הפיר שהתגלה ממבנה קטן, מעין בוטקה חקלאית, תחילה של הסמ"פ איתן עם קבוצה של לוחמים וקצינים, ובהמשך גם של כוחות מסיירת מטכ"ל. המג"ד ג'ינו: "שלחתי את שתי הפלוגות האחרות של הגדס"ר להשתלט על שטחים סמוכים כדי לבודד את הזירה. הכרזנו רשמית בקשר על נוהל חניבעל 20 דקות בערך אחרי האירוע. הפעלנו אש ממטוסי קרב על מקומות שבהם היו לפי החשד פירים. ידענו שזה יקטין את הסיכוי למצוא את הדר חי, אבל זו הייתה הדרך הכי טובה לטפל בזה. במצב שכזה אתה צריך לבחור באפשרות הפחות גרועה. בשורה התחתונה, הוא לא אצלם והחוליה כנראה חוסלה".
כמה שעות אחרי התקרית כבר החלה ביקורת על התנהלות הכוחות באזור, שפעלו ללא חיפוי הדדי מספיק, מה שסייע למחבלים להרוג את שלושת החיילים ולהימלט עם גופתו של גולדין, לפחות שלוש דקות לפני ששאר הכוחות הגיעו. "תמיד בלחימה כזו אתה יכול לעשות טעויות טקטיות", מסביר המג"ד ג'ינו, "פה היה מקרה שאולי תפס אותנו לא ברמת המוכנות שרצינו, כי ללא הפסקת האש היינו מגיעים בצורה אגרסיבית יותר, האויב לא היה מרים את ראשו, והיינו יוצרים אש כבדה יותר".
"לא הייתה השתוללות, המצפון שקט"
מפקד העורב מתאר את השעות שאחרי גילוי החטיפה כ"התקפה אגרסיבית ומוחצת, כי אתה מבין שככל שתהיה מהיר יותר, כך תגיע להישג שאתה רוצה – לא כיבוש שטח אלא עצירת האירוע. פעלנו כפי שתודרכנו ובשיקול דעת. היה קטע שחדלתי אש כי זיהינו ילדים עוברים בקו האש. כשאתה נכנס לאירוע כזה אתה מעדיף חייל הרוג ולא חייל בשבי חמאס, כמו שליט 2. אתה מעדיף גופה ולא חייל חטוף. חידדנו לכוחות פעמים רבות על איום החטיפה והמטרה לשבשה אם תקרה – תוך פגיעה באויב גם במחיר הפגיעה בחבר שלך. אמרתי לעצמי – גם אם אביא גופה, העיקר להביא את הנעדר. באירוע כזה אתה עושה הכול כדי לא להכניס מדינה שלמה למערבולת גלעד שליט. כל פעולה שעשיתי, גם אם הרסתי מבנים או פגעתי בפלסטינים, הייתה תוך אמונה בצדקת הדרך וכפי שמצופה מאיתנו, כפי שחינכו אותנו בצבא".
מפקד הפלחה"ן, ש', נשמע החלטי לא פחות: "דווקא באירוע הזה המצפון שלי שקט יותר. צריך להודות, הם הצליחו לפגוע בנו בהיתקלות, ולכן במצב הזה כמעט כל האמצעים כשרים, למעט פגיעה בחפים מפשע. רק יום קודם לכן קיבלנו התרעה על חוליית מחבלים שמסתובבת באמבולנס". מפקדם, המג"ד ג'ינו, מגבה באופן מוחלט את פקודיו: "אני מרוצה מאוד מההתקפה שהייתה וגאה מההתעשתות של היחידה. לא בלמתי אף אחד, כולם רצו קדימה, כולל בתוך המנהרה, ואיש לא היסס. אני שלם עם הפקודות שנתתי, האש הייתה מידתית, וכשחוטפים לך חייל כל האמצעים כשרים, גם אם זה יגבה מחיר. חטיפה זה אירוע כבד מדי. לא הייתה השתוללות ברפיח ותקפנו רק מטרות חשודות, לא ירינו על אמבולנסים, ואני לא מפחד להיות במוקד של חקירה. פעלנו לפי ערכי טוהר הנשק, עובדה שאין תמונות של זקן פלסטיני שחטף כדור".
ג'ינו, שהתמודד עם המשבר הקשה של אובדן מפקד הסיירת שלו, מתאר את הרגע הקשה ביותר עבורו בצוק איתן. זה היה יומיים וחצי לאחר החטיפה, כאשר הוא היה האחרון שיצא משטח הרצועה, בתום התמרון הקרקעי: "כשחציתי את הגדר הייתה לי מועקה שלא חזרנו עם כולם. הרגשה נוראה שנותרה גופה מאחור. אבל אמרתי לחיילים שלי בקשר שאני גאה בהם על חתירתם למגע, ושלא יכולתי לבקש לוחמים טובים יותר".
מעזה לג'נין
שבעה חודשים לפני צוק איתן הסתכלו
לוחמי גדס"ר גבעתי ב"לבן של העיניים" של סג'עייה, כאשר תפסו את גזרת הבט"ש של נחל עוז, כמה מאות מטרים מהשכונה העזתית. השיחה עמם נערכת במוצב שקד בגזרת חטמ"ר מנשה שחולשת על העיר ג'נין, אזור שעליו אחראי כעת גדס"ר גבעתי, על כל אלף ההבדלים בינו לבין עזה. למרות היעדר תרגולת מלאה למשימת המנהרות, פיתחו בגבעתי תוך כדי לחימה דרכים יעילות יותר להתמודד עם אתגר המנהרות. הם איתרו והשמידו שבע מנהרות התקפיות לצד חיסול של עשרות מחבלים, יחד עם כוחות שריון.
"אנו אבלים על 72 החיילים והאזרחים שנהרגו במבצע, אבל מה היה קורה לו האיום ממנהרה אחת בלבד היה מתממש? אין בכלל מה להשוות. זה היה מתסכל לדעת אם היינו משאירים את המנהרות ללא טיפול", אומר סרן ש'. "אלו מנהרות שחמאס השאיר בהם הכול למחבלים שלו – שקים לאיסוף גופה, מקלעים, טילי נ"ט, אפודים מזוודים, מדים דמויי צה"ל, ואף מדבקה על כל נשק אישי עם שם המחבל. רק לרדת, לשמן את הרובים ולעלות ללחימה".
לפנייה לכתב/ת 
