עוז זהבי בסרט שיביא שלום במזרח התיכון
זיגי דרוויש חולם לזמן את נתניהו, אובמה ואבו מאזן לפסגת שלום עולמית אצלו בסלון. בינתיים הוא מסתפק בהפקת סרט חדש בכיכובו של עוז זהבי, המפגיש בין לוחם ישראלי, אמריקני ולבנוני במתקן סודי של צה"ל. "הסרט ירגיז הרבה אנשים, אבל חשוב שיצפו בו", אומר היוצר ל-ynet בראיון מביתו בדובאי
את "BOBB" ביים ג'ק מאלדר, שנולד אל שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, וכיום חי ויוצר בדובאי. אולם הרוח החיה מאחורי הפרויקט הוא התסריטאי זיגי דרוויש, אוסטרלי בן 36 המתגורר גם הוא היום בנסיכות המפרץ ביחד עם בת זוגו יולה ריידאן. ביחד יזמו, הפיקו, והשלימו את הסרט. הם עשו זאת בסיוע צוות שחקנים ראוי שכולל את טום סיזמור האמריקני ("להציל את טוראי ראיין", "רוצחים מלידה"), ברנרד קורי האוסטרלי (הסדרות "קרוב רחוק" ו"שכנים"), וגם - לא תאמינו - עוז זהבי שלנו, שמגלם את הצלע הישראלית במשולש המסוכן-משעשע שמתפתח בסרט.
זהבי מגלם בסרט את ארי, חייל צה"ל ששונא ערבים. הוא שוהה במתקן סודי של שירותי הביטחון הישראלים בדרום לבנון ביחד עם בוב, קצין אמריקני רדנק שנשלח לשדרג את מערכות התקשורת. אל השניים מצטרף בטעות באז - אזרח אוסטרלי ממוצא לבנוני שהגיע לביקור מולדת, מאבד את הדרך וחודר במקרה למתקן שנראה כמו בית שגרתי בכפר. הוא היה שמח לברוח משם, אלא שהמבנה נאטם לצורכי ביטחון והדלת המשוריינת תפתח רק בעוד שש שעות. כך מוצאים עצמם שלושת הגיבורים נעולים אחד עם השני, וגם עם הרבה וויסקי וגראס, שיסייעו להם לשרוד בלי להרוג אחד את השני.
"הדמות של באז מבוססת על הניסיון שלי בהתמודדות עם גזענות, אבל כל הדמויות מעוצבות על פי אנשים שפגשתי בחיי האמיתיים", אומר דרוויש, שנולד וגדל בלב שכונה יהודית אורתודוכסית במלבורן. הוא מספר כי הוא מעולם לא נתקל באיבה מצד שכניו וחבריו היהודים עד שבמהלך מפגש עם צעירה ישראלית, היא התגרתה בו וסיפרה על מעללי חבריו החייל שמכה ערבים כמוהו. "לא האמנתי שבחורה שבכלל לא מכירה אותי רוצה אותי מת", הוא נזכר.
למרות התקרית ההיא, דרוויש בלע את העלבון ולא נתן לו להפוך לדעה קדומה. אחרי שירות צבאי של שש שנים בצי האוסטרלי, שב העירה ועבד כמאמן אישי. הוא מספר כי רוב לקוחותיו היו יהודים, ועד היום הוא מחשיב את חלקם כמשפחה. "אם נהייה כנים, לא כל הערבים הם אנשים טובים, ולא כל הישראלים הם אנשים טובים", הוא מבהיר, "מצאתי את עצמי כלוא בין שני עולמות - זה שמוצג בתקשורת וזה האמיתי של יחסי ערבים ויהודים. בעצמי למדתי שחלק לא מבוטל מהסיקור התקשורתי מפוברק".
הפתיחות של דרוויש לא השתנתה גם כשביקר בעבר כתייר בישראל ובגדה המערבית. "זה מקום יפהפה והאנשים נהדרים וחבל על כל הבולשיט שיוצא שם מכל הכיוונים", מספר דרוויש שמתגורר בדובאי בשמונה השנים האחרונות, "כתבתי אז את התסריט והייתי מופתע מכמות האנשים שפגשתי, שבאמת רצו שלום. ישראלים ופלסטינים רצו את אותו הדבר. שני הצדדים רוצים לעבוד, להרוויח כסף, לשלוח את ילדיהם לבית ספר ולחיות בסביבה בטוחה. אפשר לדבר כל היום על למי שייכת האדמה הזאת, או תוצאותיו של הכיבוש, או מי צודק ומי טועה, אבל זה יוביל אותנו לשום מקום".
הבעיה היא שמול הפרטים החביבים שפגש דרוויש בדרך לסרט, יש גם נסיבות קשות ומורכבות ברמה המדינית - כפי שחזינו כולנו בסבב הלחימה האחרון בעזה. "המספרים לא משקרים, והמספרים של קורבנות חפים מפשע וחסרי אונים מזעזעים. העובדה היא שזה לא מאבק הוגן. הוא מעולם לא היה כזה", אומר דרוויש ומודה כי התאכזב מצילומי האזרחים הישראלים שצהלו מול הפצצות עזה: "זה מזעזע שישראלים צוהלים בעודם שותים בירה ושרים בראותם פצצות מושלכות על ילדים תמימים בעזה. אנחנו בני אנוש או חיות? אני יודע, שאם המצב היה הפוך, הייתי חושב אותו דבר".
אי אפשר לצפות ל"משחק הוגן" במצב של מלחמה.
"במסגרת שירותי בצבא האוסטרלי עבדתי בחימוש F16 ו-F18 על ספינות אמריקניות, ואני מודע לנזק שפצצות במשקל טון יכולות לגרום. עכשיו יש לך אומה שחיה על השאיפה לנקם. אין פה מנצחים, גם לא ישראל. היא מפסידה במאבק על דעת הקהל העולמית. אנשים מכל העולם שתמכו בישראל, נסוגו מכך".
כמו בסרט, דרוויש מדגיש שוב את המחיר האישי של המשתתפים במערכה - מכל הצדדים. החיילים עצמם. גם אלו ששרדו את הלחימה, צפויים לשוב עם תסמונת פוסט טראומטית. "המנהיגים שלכם לא רוצים לדבר על תסמונת פוסט טראומטית, אבל כשאתה שולח צעירים למלחמה, הם ישובו זועמים ועצבניים, כמו תושבי עזה ששרדו. תאמינו לזה או לא, הרג אנשים אינו נורמלי. החיילים הללו ישאו את הקללה הזאת לנצח".
אתה מאמין שגם לחמאס יש אחריות על המשבר הזה?
"לעולם לא אתמוך בקבוצה קיצונית שמדכאת את חופש הביטוי ושמה למטרה להרוג את כולם - ישראלים או ערבים. אני מאמין שהפלסטינים בחרו במשטר הלא נכון בגלל הייאוש שלהם. אני בטוח שאין ישראלי או פלסטיני שרוצה למות. זה תמיד השלטון שמאמין שהתושבים הם זניחים ושאפשר להשתמש בהם כדי להצדיק את יעדיהם ומטרותיהם".
מאחורי הקלעים של צילומי "Bordering on Bad Behavior"
מסתבר שההשראה ליצירת "BOBB" נבעה מצפייה בסרט ישראלי -"לבנון" של שמוליק מעוז מ-2009, הנחווה מתוך טנק של צה"ל בדרום לבנון. בניגוד ליצירה המכבידה ההיא, דרוויש העדיף להקליל את האווירה ולתת לה נגיעה קומית: "יש הכל בסרט - אלימות, אחווה, צחוק, דמעות, רולטה רוסית, הרבה קונפירציות מטורפות, וכמובן המון גראס שמסייע להם לעבור את המסע".
"חשבתי לעצמי שאני רוצה לכתוב תסריט על מה שמכעיס אותי יותר מהכל כאזרח העולם - שהערבים אינם אותם פריקים כפי שהם מוצגים בתקשורת", הוא מסביר. "אחרי 12 חודשי כתיבה, השלים דרוויש את התסריט ויצא להפיקו. הוא מדגיש כי העלילה אינה נוגעת לוויכוח על העובדות, אלא על התחושות האישיות של שלושת המעורבים - הישראלי, הערבי והאמריקני - והדרך להכיר באחר ולהתקדם לעתיד טוב יותר ברמה האישית, ומשם גם הפוליטית.
"הסרט אמור לגרום לאנשים לדבר על הקונפליקט כולו מנקודת המבט של האישי, ולהתמודד עם הסיטואציה", הוא קובע, "לדעתי זו דרך להתקדם לעבר השלום. זו השיטה האוסטרלית לפתור בעיות: נריב, נגיד את מה שלכל אחד יש להגיד, נצחק, נשתה בירה, ונהייה חברים. שלושת הלא יוצלחים אומרים דברים שאמצעי התקשורת לא מדברים עליהם, והדיון הופך להיות אישי. אין עובדות בסרט כי אני מאמין שעובדות הן רק עוד דעה אישית של בן אדם, והן מפוברקות מכל צד. אף אחד לא יוצא מוויכוח כשידו על העליונה כי העובדות עמדו לצידו. זה פשוט לא עובד ככה".
ומהדיון האישי הזה אמורה להגיע הגאולה למזרח התיכון?
"עשיתי את הסרט כדי להראות לעולם הערבי שישראלים ויהודים הם אנשים טובים ברובם, וגם כדי להראות לעולם היהודי שערבים הם ברוב המקרים אנשים טובים. רציתי שהסרט יביא את כל הצדדים לשולחן, כדי שיוכלו להביט עליו באופן שונה. אם תנעל בחדר שלושה אויבים לאורך זמן רב מספיק, יהיו לך שתי תוצאות אפשריות: הראשונה שמישהו ימות, והשנייה שתמצא הדרך לפיוס".
דרוויש מודה כי היה שמח ליצור תנאים דומים גם לפסגה בין המנהיגים בעולם האמיתי: "תמיד התבדחתי שהייתי רוצה להזמין את ביבי, אובמה ואבו מאזן לביתי כדי להגיע להסכמה על הסדר שלום. אני מבקש רק תשעים דקות מזמנם כדי לאתגר את עצמם. כל עוד הם יביאו איתם פופקורן, פלאפל וקולה, אז אנחנו נהייה בדרך לעולם טוב יותר".
אגב, דמותו של בנימין נתניהו מופיעה בסרט בגילומו של השחקן הדרום אפריקני פטריק ליסטר, וכך גם זו של גאנדי, בו רואה דרוויש מורה דרך לפתרונות מדיניים שלווים. "תקרא לי נאיבי, אבל אני מאמין שהדרך קדימה היא פשוט לשבת ביחד ולהיות כנים בנוגע לדברים. בלי טקסים, בלי פוליטיקה, בלי חילופי האשמות. אנחנו צריכים לאמץ את הגישה של גאנדי", הוא אומר, "אני חייב להגיד שביבי ראוי לאוסקר על הופעותיו ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות, השחקן שמגלם אותו קיבל השראה מהופעותיו הפומביות".
מנהיגים בצד, במרכז הסרט עומדים שלושת השחקנים ובינהם כאמור עוז זהבי, אותו פגש לראשונה באמצעות הסקייפ. דרוויש בטוח ש"BOBB" יביא אותו להוליווד. "מערכת היחסים שלי עם עוז מאוד מעניינת. אני חושב שנקשרנו קצת במהלך הצילומים", הוא אומר, "עוז היה אמוציונלי בגלל הרגישות שלו לתסריט, ובאופן מוצדק, כי הוא היה האדם היחיד שחי את הסיפור על בסיס יומיומי בביתו. לפעמים היה לו קשה מאוד כי הרבה מהטקסטים פגעו קרוב, ולעתים הוא לא ממש הסכים להם".
זה בוודאי היה לא פשוט לשניכם.
"הבעיות הללו רק תרמו להופעה המבריקה שלו. לא משנה כמה פעמים אני צופה בסרט, אני המום ממנו. הבחור הזה ללא ספק יהיה כוכב הוליוודי בקרוב. אני אוהב את עוז כי הוא תמיד מאוד פתוח לדיונים על המזרח התיכון, והוא גם תמיד מאוד צנוע. קסם לי שהגדיר את עצמו כ'אזרח העולם', שתמיד מעדיף שלום על מלחמה".
עכשיו כשהסרט הושלם, עומדת בפני מפיקי הסרט משימה לא פשוטה בכלל: הפצת הסרט - ברחבי העולם, וגם בישראל. סוג של חלום עבור דרוויש השאפתן, שמודע למסרים הבעייתיים ש"BOBB" מביא איתו ומספר כי בפגישות עם מפיצים בינלאומיים נאמר לו שמדובר בלהיט פוטנציאלי, אבל כזה שעלול להתפספס בגלל הרגישויות הפוליטיות. בנוסף הוא חושף כי יו"ר אולפנים גדולים בארצות הברית, נאמר לו כי אם ההפצה הראשונית של הסרט תעבור בשלום, הם ייקחו עליו חסות.
"הסרט הזה ירגיז הרבה אנשים, אבל אני חולם ומקווה שהוא ימשוך את כל הצדדים המעורבים לצפות בו", אומר דרוויש ומספר כי התגובות של מי שכבר נחשף לסרט מתחילתו ועד סופו היו נלהבות, כולל צופים ציונים אדוקים, וגם כאלו במדינות ערב. "אני מתפלל שהסרט יזכה להפצה בעולם הערבי. אני מבין שמדינות ערב מחרימות את ישראל, אבל אסור להן
לבלום סרטים כמו שלי שמקדמים דיאלוג בין הצדדים".
בינתיים דרוויש כבר חושב הלאה אל הפיצ'ר השני שלו - "הנאצי הבודד", שממשיך את הפלרטוט שלו איתנו היהודים. "תחשבו על שילוב של 'הפסנתרן' ו'ממזרים חסרי כבוד'. זה יהיה סרט יפהפה וקשה לעיכול", הוא מתאר. עד אז הוא מתפלל להצלחת "BOBB" ואם אפשר על הדרך - שלום במזרח התיכון. "המסר העוצמתי הוא שיש עדיין תקווה וסיכוי לשלום. לא כולם יסכימו עם מה שיש לי להגיד, אבל לפני שתשפטו אותי, צפו בסרט ואולי תהיו קצת מופתעים. אתם יכולים לקרוא לי חולמני, אבל את החלום שלי ליצור את הסרט כבר הגשמתי".
