משפט שדה / מליניאק ברביעי
די בציטוט אחד שהוצא מהקשרו של מאמן קרואטיה בכדורסל על "המנטאליות הבלקנית של נבחרתו" כדי להדליק מדורה. כשמפסידים, מתחילים לחפש אותך. מניסיוני, לצד אגדות אורבניות, יש סיפורים אמיתיים שנעלמים מעיניה של התקשורת
על הכישרון שיש בנבחרת קרואטיה בכדורסל אין ויכוח. גם המאמן שלה, יסמין רפשה, מוכר וידוע. אמנם בישראל הוא זכור בעיקר בזכות התבוסה של בולוניה למכבי ת"א בהפרש שיא של 44 נקודות בגמר פיינל־פור 2004 בהיכל, אבל הוא נחשב למאמן מוביל באירופה. סיפורים על בלגן בנבחרת מופצים בדרך כלל סביב כל קבוצה כשלא הולך לה. די להשוות בין האווירה הנפלאה בנבחרת ישראל בקיץ הזה, לסיפורים שנפוצו ממחנה הנבחרת בקמפיין שעבר. כשלא הולך, התקשורת מתחילה לחפור. הרי לא ייתכן שקבוצה תפסיד והשחקנים ימשיכו לתמוך ולחזק זה את זה.
לפעמים באמת יש בלגן בקבוצה שמפסידה, לפעמים מומצאים סיפורים שלא היו ולא נבראו, ולפעמים סיפורים אמיתיים מקבלים הקשר חדש אחרי כמה הפסדים. קחו למשל את הטיסה של ליאור אליהו ועומרי כספי בשנה שעברה במחלקת עסקים במסגרת קמפיין הנבחרת. הם זקוקים למרחב לרגליים הארוכות, אבל ליניב גרין יש רגליים יותר ארוכות. הם ישבו בביזנס, הוא ישב במחלקת תיירים. לכאורה סיפור־סיפור. האמת, את הכרטיסים המשודרגים קיבל איגוד הכדורסל ללא תוספת מחיר והכל נעשה בהסכמת כולם.
אין לי מושג מה קרה באמת בנבחרת קרואטיה במונדובאסקט, אבל למדינה שהתרגלה לתארי אליפות עם שחקנים כמו טוני קוקוץ', דינו ראדג'ה ודרזן פטרוביץ', קשה לעכל הפסד לסנגל. די במשפט אחד של רפשה על ה"מנטליות הבלקנית של הנבחרת שלו" (הוא התכוון כנראה גם למנטליות של התקשורת הקרואטית) כדי להדליק מדורה גדולה. מניסיוני, לצד אגדות אורבניות על דברים שלא קרו, יש סיפורים אמיתיים שנעלמים לפעמים מעיניה של התקשורת. למשל, הסיפור הבא:
עלילות זלוטיקמן בפריז ב־1984
ב־1984 אימנתי את נבחרת ישראל בטורניר הקדם־אולימפי בפריז, ולאחר ניצחונות במשחקי הכנה על ספרד ופולין והפסד 116:115 לברית־המועצות האדירה, בנו בארץ ציפיות ענק, ובצדק. כשהגיעו ההפסדים נוצרה סביבנו אווירת עליהום. טעינו טעות גדולה כשאיפשרנו לעיתונאים לגור במלון שלנו. הם הסתובבו חופשי בחדרי השחקנים, והעיתונים היו מלאים בסיפורים על מריבות בין השחקנים והתארגנויות נגדי ונגד פיני גרשון, שהיה העוזר שלי.
יכול להיות שהיה שחקן ממורמר, אבל הנבחרת נשארה מאוחדת. אחרי שלושה ימי משחקים היה יום חופשי, והחלטנו להוציא את השחקנים לכמה שעות חופשיות כדי להסתובב בבירה הצרפתית. הסיבוב נפתח בחנות ענקית לציוד ספורט ברחוב ריבולי מול מוזיאון ה"לובר", שהייתה בבעלות יהודי חם עם כיס פתוח. הוא הזמין אותנו לקחת ציוד "אדידס" על חשבון הברון. משם עברנו ל"לה האל", מרכז קניות תת־קרקעי ענק שממוקם חמש דקות משם, הקצבנו לשחקנים שעתיים, קבענו מקום מפגש והתפזרנו.
שעתיים עברו חלפו ביעף, ובשעה היעודה הגיעו כל השחקנים לאוטובוס, חוץ משניים: חיים זלוטיקמן והמאבטח שליווה אותנו. חיכינו רבע שעה, טלפונים סלולאריים לא היו אז, ולאוטובוס לא הייתה אפשרות לחנות במקום. החלטנו לחזור למלון. חלפה שעה, שעתיים, והבחורים אינם. ראש המשלחת התקשר לשגרירות וביקש שיבדקו מה קורה. כעבור חצי שעה התקשרו ובישרו לנו שזלוטיקמן והמאבטח עצורים במשטרה.
החלטנו לסתום את הפיות והשחקנים היו כל הזמן בתנועה, כדי להקשות על התקשורת להבחין בהיעדרות. זלוטיקמן חזר בערב וסיפר שהוא נכנס לחנות ספורט ב"לה האל" עם שקית הביגוד שקיבל במתנה בחנות של היהודי, ומאחר שהכפתורים שמקפיצים את האזעקה האלקטרונית נשארו על הבגדים, הוא נתפס על ידי אנשי האבטחה ביציאה מהחנות. בגלל שהוא לא ידע צרפתית והם לא הבינו אנגלית, חיים הוזמן לחיפוש על גופו והתנגד. המאבטח שהיה בסמוך נזעק להסביר במה מדובר, ולקחו גם אותו לבדיקה. בחיפוש על גופו התגלה נשק, הזעיקו שוטרים ולקחו את שניהם למעצר.
המאבטח נשלח לארץ ובמקומו הצטרף מאבטח אחר. השחקנים, אלה שפורסם שכעסו עליי, הם עד היום חברים טובים שלי. התקשורת, שחיפשה סיפורים שחלקם לא היו ולא נבראו, פיספסה את הסיפור הגדול באמת, שלא פורסם עד עצם היום הזה. זה מה שקופץ לזיכרוני בכל פעם שאני קורא על בלגנים בקבוצות ובנבחרות. מוסר השכל: המציאות עולה לפעמים על הדמיון, אין צורך להמציא סיפורים.
התרומה הגדולה מכולן
עוד לפני ששוחק באצטדיון "סמי עופר" משחק ליגה אחד, אפשר כבר לקבוע שמכל התרומות שנעשו כדי להנציח את זכר המיליארדר, אצטדיון הכדורגל הוא הדוגמה המוצלחת ביותר. עופר תרם עשרות מיליונים למרכז למחלות לב בבית חולים "איכילוב". שמעתם על זה? כנראה שלא. מה שאתם יודעים ב־100 אחוז, זה שהוא תרם להקמת אצטדיון כדורגל בחיפה, כי עוד לפני שנבעטה הבעיטה הראשונה במשחק ליגה, האצטדיון הזה כבר הוזכר בתקשורת יותר פעמים מאשר אגף הלב ב"איכילוב" בעשר השנים האחרונות.
שמות של שדרות גדולות ושכונות שמורים למנהיגי האומה: הרצל, ז'בוטינסקי, בן־גוריון, רבין, בגין. אמנים, שחקנים וסופרים בדרך כלל זוכים ששמם יונצח ברחובות קטנים בשולי העיר. לבעלי הון שמורה הזכות להנציח את שמם איפה שירצו תמורת הסכום המתאים. בניית אגף במכללה או בבית חולים הוא רעיון מצוין, אבל ספק אם זה ישרת את ההנצחה בצורה הטובה ביותר. אליאס סוראסקי (מי זה?) תרם לבית החולים בת"א הרבה כסף, ועד היום כולם ממשיכים לקרוא לו "איכילוב", ע"ש סגן ראש העיר בשנות ה־50.
אתר ההנצחה מספר 1 בישראל הוא נמל התעופה. יותר אנשים שמעו על נתב"ג מאשר על בן־גוריון, ואני חושש שרבים יותר חושבים ש"טדי" היה מאמן כדורגל, מאשר ראש עיריית ירושלים המיתולוגי. שלושת האישים שזוכים לאזכורים התכופים ביותר בתקשורת הם בן־גוריון, רבין ובלומפילד.
להשכלה כללית: האחים בלומפילד הם מיליונרים קנדיים שתרמו את שיפוץ מגרש "באסה" ב־1962, ושמם מופיע בתקשורת לא פחות מראש העירייה רון חולדאי. ארתור וסרמיל היה ילד יהודי שנרצח בשואה לעיני אמו, שעלתה לארץ, התחתנה עם בעל הון ותרמה לשיפוץ האצטדיון. וסרמיל מפורסם לא פחות מרוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר־שבע. הבעיה שזכרם של הנ"ל תלוי בהצלחת הקבוצות שמשחקות באצטדיון, והם נמחקים כשעל האצטדיון הישן נבנית שכונת יוקרה. בלומפילד שופץ ויורחב, וסרמיל עומד להימחק, וסמי עופר שיחק אותה.
לפנייה לכתב/ת 
