הבטחות שהבטחנו לא שרדו את הפרידה
הבטחתי לה. כמובן. היינו אז בגן עדן וברקע ניגנו כינורות. זה היה כל כך נפלא, מי יכול היה לחשוב באותו זמן על סוף? הייתי מסטול מאהבה, וגם אם הייתי מעז לדמיין את עצמי נפרד ממנה, זה לא היה עובד. אף פעם לא ידעתי לשחק משחקים
עוד בנושא:
מי סובל יותר בזמן פרידה: העוזב או הנעזב?
נופל וקם: איך להתמודד עם פרידה ב-5 שלבים
זה היה כשאהבתנו, הקצרה יש לציין, הייתה בשיאה. אהבה, איך זה מרגיש? וואלה, לא כל כך זוכר. ממרחק הזמן, התחושות דהויות ועמומות למדי, מה שקצת מקשה עליי לתאר בחיות איך זה היה. אבל זו הייתה אהבה: המבטים בעיניים, וההתרגשות של הביחד. והכימיה, והפיזיקה והביולוגיה.
הבטחתי לה. כמובן. היינו אז בגן עדן וברקע ניגנו כינורות. זה היה כל כך נפלא, מי יכול היה לחשוב באותו זמן על סוף? הייתי מסטול מאהבה (וגם היא). וחוץ מזה, שגם אם הייתי מעז לדמיין אותי נפרד ממנה, אף פעם לא ידעתי לשחק את המשחקים האלה: להעלם, לסנן, לרמוס בקצה הנעל את זה (או את זו) שעד לא מכבר היה כה יקר לך. לפעמים אני מצטער שעוד לא למדתי לנהוג כרומאי. או אולי מתאים יותר לומר, כסדומאי ועמוראי. נו טוב, אני חושש שכבר מאוחר מדי עבורי ללמוד את זה.
בסופו של דבר, ההבטחה שלי לא עמדה כלל למבחן המציאות. זמן לא רב לאחר מכן התחלתי להרגיש חריקות מצידה. למה עשיתי ככה ולמה לא עשיתי אחרת, והיום היא לא כל כך פנויה להיפגש, והלילה עדיף שלא נישן ביחד, כי מחר היא צריכה לקום מוקדם בבוקר. בהדרגה התחלפו הקבלה בשיפוטיות, התפעלות בביקורת, הבעות הפנים הנעימות בקוצר רוח. והוויכוחים המייאשים. מדהים כמה משקעים יכול לצבור בנאדם בתקופה של בקושי שלושה חודשים!
ולמרות שעד מהרה היה לי די ברור שהקשר שלנו נמצא במסלול התרסקות, לא קפצתי מהרכבת הדוהרת ומאיצה אלי תהום (אני יודע, אני יודע, זה נשמע קצת דרמטי, אבל תוך כדי שאני כותב על זה, התחושות מתחילות לחזור ולהתבהר – וכן, ככה זה הרגיש אז). ברור שהייתי צריך לחתוך. בשנים שלאחר מכן הרצתי בדמיוני את התסריט הזה, שבו אני חותך "כמו גבר" שוב ושוב. חוכמה שבדיעבד. אז בעיקר כאבתי ונשארתי על הרכבת. חיכיתי לאישור הסופי ממנה שזה נגמר.
וזה נמשך לא מעט זמן. בטח מבחינה סובייקטיבית, אבל גם בהסתכלות אובייקטיבית, שבועיים-שלושה זה לא מעט זמן "לסחוב" את זה שכבר לא מתאים לך. וזה באמת היה נורא כשאחד הצדדים התחיל לשחק משחקים ולהעלם. ובאמת כאב הפרדה היה עינוי מתמשך. וימים ולילות עברו עליי בכאבי הלב של חוסר הוודאות. לילות כימים.
האם היא שכחה את בקשתה הנרגשת שאבטיח לה לא "לסחוב" אותה? או שאולי לא חשבה שזה מחייב אותה? כנראה שלעולם לא אדע את התשובה. כשזה קרה, כבר לא היה לי עם מי לדבר. הדברים אליהם מתחייבים אנשים כשהם אוהבים, לא מחייבים אותם כשהם כבר לא. ולעיתים, כשהם מנסים לדמיין איך יראו הדברים אם (או כאשר) תיגמר האהבה – הם שוגים לדמיין אותם כאילו האהבה עדיין תהיה שם באיזשהו אופן.
כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק
עוד סיפור של אהבה
כמה שנים מאוחר יותר. אהבה אחרת. אני לא זוכר איך הגענו לזה, אבל היא שאלה אותי איך זה שאני לא בקשר עם אף אחת מהאקסיות שלי. הסברתי לה את האמת הבנאלית והטריוויאלית, שבדרך כלל, כשהאהבה נגמרת, כבר אין כל כך רצון לשמור על קשר. "אם אנחנו ניפרד – אני רוצה שנמשיך להיות בקשר גם אחרי. לא הייתי רוצה שאי פעם תצא מהחיים שלי", אמרה. זה היה בימים שאהבתנו לבלבה כעץ דודבן ביפן באביב. גם אני הרגשתי כמוה באותו זמן. לא רציתי לחשוב בכלל על מה יהיה "אם ניפרד"; אבל ידעתי יפה לזהות את האשלייה הפרדוקסלית של המשכיות האהבה לאחר שהיא נגמרת.
"אבל אם חס וחלילה ניפרד, אז את תרגישי אחרת ואולי בכלל לא תרצי להיות איתי בקשר", אמרתי לה, למוד ניסיון. לה היה קצת פחות. הייתי בסך הכל השני שלה. הראשון היה הגרוש שלה, לו הייתה נשואה תשע עשרה שנים בטרם הכרנו. אבל היא התעקשה וכל ניסיונותיי להעמידה על אשלייתה לא הועילו בכדי לשכנע אותה.
שנתיים, אולי פחות, מאוחר יותר ולאחר משברים לרוב, נפרדנו. אבל בגבור תחושות הגעגועים והבדידות והריקנות-שלאחר-פרידה היה כל פעם אחד משנינו נשבר בתורו ומרים טלפון, ואז היינו נפגשים ל"עוד פעם אחת" למרות ש"את/ה יודע/ת שאנחנו עושים טעות" – ורק לאחר מכן, כשהייתי שוב לבד וצלילות המחשבה הייתה שבה אלי, הייתי מחליט – שוב - שאני חייב לחתוך.
וגם בסיפור הזה, היא הקדימה אותי. הפעם האחרונה ששוחחנו בטלפון הייתה כשאני התקשרתי (זה היה אז התור שלי). "אה... אני לא יכולה לדבר כרגע", אמרה לי, "אני אדבר איתך אחר כך". בסופו של דבר, ככה אני משער, היא למדה שבדומה לאקסיות שלי שקדמו לה, גם היא יכולה להסתדר לא רע מבלי שאהיה בחיים שלה, ברגע שהיא בעצמה הופכת לאקסית. ושהקושי לתפוס איך בכלל אפשר לחיות ללא האהוב/ה בעת שאוהבים מתפוגג די מהר כשכבר לא.
אני יכול רק לשער זאת, כי מאז חלפה כבר שנה וחצי והיא טרם התקשרה. לא שבאמת ציפיתי שתחזיר טלפון. מנימת הקול שלה הבנתי את זה. ובסך הכל זה די מקובל בימינו (יש לי הרושם שרק אני ועוד כמה תמהונים עדיין מתייחסים להבטחה להחזיר טלפון כאל משהו שצריך באמת לקיים). אבל היא לא לגמרי טעתה. כי אמנם שנה וחצי לא נפגשנו ולא דיברנו, ועד כמה שזה תלוי בי, זה גם לא יקרה (לא מאמינים לי? כנראה שבצדק...), אבל לפחות היא לא באמת יצאה מהחיים שלי.
אני עדיין מדבר איתה בתוך ראשי מדי פעם. היא עדיין מושא לגעגועיי. מדי פעם אני מסתכל בתמונות שלה בפייסבוק, מנסה לגלות אם משהו השתנה בחייה (אם כי רוב הפרטים שלה חסויים עבורי, מה שקצת מקשה עליי את ההתעדכנות). לא כל הזמן. רק מדי פעם.
ואני באמת סקרן לדעת: איך זה אצלה? האם בניגוד למה שחשבה או קיוותה שיהיה בזמן שעוד אהבנו, דווקא היא הצליחה להוציא אותי מהחיים שלה ומהראש שלה לחלוטין? או שאולי בדומה לי, גם עליה לא חלף ולו יום אחד מאז, שבו לא עליתי במחשבותיה?
לפנייה לכתב/ת 
