נוגסים בבשר החי: מכרסמים בסרטי אימה

הנקישה הזאת, זה בטח כלום. עוד אחד מאותם רעשים אקראיים ששומעים מדי פעם בבית בלילה. אבל הנה היא שוב, עוד נקישה. זה יכול להיות מקרה, כי הרי אין לי מה לעשות עכשיו במיטה מלבד להקשיב לדממה ולרעשים שמפרים אותה. ובעצם, למי יש כוח לקום ולבדוק. שלוש וחצי בלילה. עוד נקישה. התובנה מתחיל להתגבש: החולדה חזרה. אבל איך זה יכול להיות? הרי פיזרנו רעל, הדברנו אותה. היא אמורה להיות מתה, לא? כנראה שחזרה מהגיהנום לנקום בנו. לאאאאאא.

הסיפור הזה המבוסס על מקרים שארעו באמת - בחייו של החתום מעלה ובחייהם של רבים מן הקוראים - וזה מרגיש קצת כמו סרט אימה מזוויע (עם סוף לא כל כך גרוע, כנראה). אלא שבאופן מסורתי בקולנוע דווקא נהוג לאמץ את המכרסמים כדמויות טובות לב, שובבות ובעיקר חמודות. מיקי מאוס של דיסני היה הראשון, ובהמשך הגיע ג'רי מ"טום וג'רי" (ומי בינינו לא תמך בג'רי העכבר במרדף הסיזיפי האינסופי הזה?) ואף סטיוארט ליטל ורטטוי - העכברים הייצוגיים של הדור החדש. ולא רק עכברים, יש גם את באגס באני הארנב ואוגי האוגר של נילס הולגרסון. כולם מכרסמים, כולם אהובים.

בעצם, מיקי מאוס יכול להיות גם מניאק, לפחות ב"סאות'פארק"

אבל מול אותם יצורים חמדמדים מסדרות האנימציה, יש את החיים. והמפגש בינינו בני האדם למכרסמים מביא איתו פחות חיוכים ויותר עיניים טרוטות מחוסר שינה ודאגה - תוצאה של המאבק המתיש על ארון המטבח, או של קרב החפירות במחילות שצצו בשירותים. זו מלחמה על הבית, ולא תמיד בני האדם מנצחים בה. וזה המתח שמזין כמה יוצרי אימה, שמבקשים להסלים את העימות, ויוצרים זוועתונים מדממים על מסך הקולנוע. אדם מול מכרסם - עכבר, חולדה, ארנב או אפילו בונה.

טוב, האמת היא שהוליווד דואגת להפריד בין עכברים לחולדות - אלו קטנים וחביבים, אלו גדולות, מטונפות וזדוניות. בעוד מיקי מאוס וחבורתו זכו לעיבודי אנימציה לילדים, החולדות פלשו לאולמות הקולנוע החשוכים מבעד לצינורות חלודים, חורים בקירות וגם דרך סרטי זוועה כמו "ווילארד", "The Food of the Gods" ו"החולדות" מהסבנטיז, האייטיז ומימינו אנו.  

פרופסור דוד עילם מהמחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב סבור כי מקור הפחד של בני האנוש מעכברים וחולדות נובע מהנוכחות שלהם כאן בינינו, ברחובות, בשווקים ואף בבתים שלנו. מובן כי החשש ממכרסמים שחיים במחיצת האדם כמו העכברים והחולדות רב יותר מאלו החיים בטבע דוגמת הארנבונים, הגרבילים והצ'ינצ'ילות, שמגיעים לביתנו כחיות מחמד בכלוב. 

בעבודה שפרסם לאחרונה פרופ' עילם עם ד"ר אפרת בלומנפלד-ליברטל מבית הספר לאדריכלות, דנו השניים במושג הבית, שהוא לטענתם אינו רק מבנה פיזי, אלא גם התנהגות. "הבית הוא מקור ביטחון וחופש ובו אנו הכי קרובים לעצמנו כפי שאנו", הוא מסביר, "חדירה לבית בפריצה או אפילו מציצנות גוררים תגובה קשה מצד הנפגע. כאן נכנסים העכברים והחולדות, שחודרים אל הפרטיות שלנו, אוכלים את האוכל שלנו, משוטטים בטריטוריה שלנו, וגורמים בה נזקים".

"החולדות" של ג'ון לאפיה (2003). "הם חיים בינינו, האיום הגדול על קיומנו"

מובן שהמספרים העצומים של החולדות החיות בין בני האדם, תורמים גם הם לתחושת האימה של מעטים מול רבים. חמודים, חמודים, אבל כמה. "בכל עיר מספר החולדות הוא בערך כמספר התושבים", קובע עילם, "אנו חולקים את אותה סביבת מחיה, ולרוב אין התנגשות בינינו. כמעט ואיננו רואים את החולדות שחיות איתנו. אין בינינו מאבק. החולדות סמוכות על שולחננו, אבל אנו לא רוצים בהן". לא רוצים בהן, אבל הן לא שואלות אותנו. 

לצד האיום הנובע מפשיטת נחילי חולדות על מרכזי האוכלוסיה ומאגרי המזון שלנו (איכשהו בסרטי האימה אין ממש הבדל בין מאגרי המזון לבני האדם עצמם), צצה לה סכנה אחרת בשנות ה-70 הנגזרת דווקא מאפשרות התקשורת בין המינים. ב-1971 יצא לאקרנים "ווילארד" של דניאל מאן, שבו מגלם ברוס דיוויסון בחור מופנם ומוזר. הוא מתקשר יותר טוב עם החולדות בדירתו מאשר עם הבוס שלו (ארנסט בורגנין). לאחר שהוא מתעלל בווילארד, יוצאת להקת החברים השעירים לתבוע את עלבונו ולנקום.

סיפורו של ווילארד הוא מעין טוויסט לחלילן מהמלין, השולט במכרסמים בכוח ההיפנוטי של נגינתו. במקום למשוך אחריו את העכברים והחולדות הכפר ולסלק אותם מבתי התושבים, הוא מתמרן אותם לתקוף את אויביו האנושיים. ב-1972 יצא לאקרנים "בן" שהוא מעין סרט המשך בבימויו של פיל קרלסון, ובו ילד מתוודע לקיומו של בן, חברו הפרוותי של וויליארד, שהוא מנהיג להקת החולדות הרצחניות. מקרי האלימות הולכים וגוברים, אבל הידידות בין הילד לחולדה רק מתחזקים.

"לחולדות כושר למידה גבוה בהשוואה לבעלי חיים רבים", אומר עילם, "משום כך רבים מהניסויים בהקשר של למידה נערכים בחולדות, ולא בעכברים. הן לומדות מבוכים בצורה מהירה עד להפתיע. וניתן ללמד אותן לבצע מטלות מורכבות בתנאי שאלה אפשריות מבחינת היכולות האנטומיות שלהן".

30 שנה עברו אבל בן הוא כנראה בן אלמוות, והוא שב ברימייק של גלן מורגן ל"ווילארד" מ-2003 - הפעם בכיכובו של קריספין גלובר בתפקיד וויליארד. עם כל הכבוד לקורבנות האנושיים, מהסרט הזה תיזכר דווקא סצנת המרדף של המכרסמים אחר חתולה חסרת אונים - נקמה ניצחת על העוולות שעבר ג'רי בצלו של טום:

וכמובן יש גם חולדות מפלצתיות שעברו איזשהו עיוות גנטי כזה או אחר כך שהן לא רק רבות כל כך, אלא גם עצומות ממדים. זהו פחות או יותר הסיפור של "The Food of the Gods" מ-1976, עיבוד חופשי של ברט גורדון לרומן מדע בדיוני של ה.ג'י. וולס ובו קבוצה של מבקרים באי מסתורי מגלים כי הוא נשלט על ידי חולדות ענק. אגב, מבלי להבהיל, יש בעולמנו מכרסמים בגודל זהה פחות או יותר - אלו הקפיברות מדרום אמריקה (המכרסמים הגדולים בעולם - כמטר אורכם, כחצי מטר גובהם). למזלנו, הן נחשבות צמחוניות בעלות מזג נעים, בניגוד לקרובותיהן האורבניות.

הנבואה תגשים עצמה? הטריילר של "The Food of the Gods"

"Rats: Night of Terror" של ברונו מאטיי מ-1984 הוא סרט אקספלויטיישן במיטב המסורת האיטלקית, השואב את מקורותיו מ"ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו. אלא שבמקום אמריקנים שמנסים לשרוד מתקפת זומבים, יש לנו פה ניצולי שואה גרעינית שהעזו לצאת מהביוב כדי לגלות שהעולם התהפך: עכברים נגועים שולטים כעת על פני הקרקע. אם לא די בכך שנשיכתן כואבת, הן גם מפיצות את וירוס הזומבים הקטלני.

"Rats: Night of Terror". אז למה הם האויבים שלנו?

לפי עילם, החשש מהפצת מחלות הוא הסכנה הגדולה ביותר שמציגים המכרסמים האורבנים לאנושות. "מינים מסוימים היו נשאי הדבר, מחלה שחיסלה חלק משמעותי מאוכלוסיות האדם. הם נושאים עוד מחלות קשות (עכברת למשל) וטפילים רבים בדמם ועל פרוותם. מעבר לכך הם יחבלו ויכרסמו בכל דבר שנראה להן כמזון, למשל ציפוי הבידוד של חוטי חשמל", אומר עילם, ומספר כי עכברים נכנסו למכשיר וידאו במשרדי המחלקה לזואולוגיה דרך דלת כניסת הקלטות, כרסמו את כל החיווט ואפילו המליטו בו. מטבע הדברים המכשיר נהרס.  

חולדות רצחניות בבית החולים לחולי נפש. "Rats" של טיבור טאקאץ'

עם זאת, עילם מרגיע: "למעט המחלות שלהלן, אין להם עניין עם האדם והם יעדיפו לברוח מפניו. יש דיווחים רבים (גם בארץ) על חולדות שאכלו אף של תינוק, וכדומה.

 הן בהחלט מסוגלות לעשות זאת כי הן אוכלות הכל, ואפילו נושכות ואוכלות בשר מרגלי פילים בגני חיות. עם זאת, תקיפה אקטיבית של אדם על ידי חולדה אינה מתרחשת בתנאי שהחולדה יכולה פשוט לברוח". 

הנזקים אינם בלעדיים לעכברים וחולדות. "יש דוגמאות רבות לנזקים כאלה שנגרמים ללא כל כוונת זדון מצד המכרסמים. ביוטיוב תמצא סרטים על בונים שכרסמו סכרים והציפו שכונות שלמות", אומר עילם. ולא רק ביוטיוב - השבוע במהלך פסטיבל אוטופיה למדע בדיוני, פנטזיה ואימה הוקרן סרט בשם "Zombeavers" (או בשמו העברי המתבקש "זומבונים"). העלילה המופרכת אך המשעשעת מפגישה חבורת צעירות בביקיני ולהקת זכרים שרירים הורמונלים עם קהילת בונים שבאו במגע עם מים מזוהמים רדיואקטיביים. המכרסמים החביבים מן האגם הופכים לחיות טרף שנוגסים בעץ, במתכת ובבשר:

מחולל האימה ב"זומבונים" חורג מזה הנובע מפלישת המכרסמים למרחב האישי שלנו בני האדם. המפגש בין הגיבורים האנושיים לבונים מחודדי השן מתרחש בטבע, על שפת אגם פסטורלי - המגרש הביתי של היצורים הסימפטיים בדרך כלל. כך גם במקרה של "סנאים" - סרט אימה בהתהוות (או במלים אחרות בחיפוש אחר מקורות מימון, בהובלת הבמאי טימור בקמבטוב), ובו להקת סנאים תוקפניים בפארק, שכמו החולדות, נוגסים באפים של ילדים.

טריילר כבר יש. Hold On to Your Nuts

"חלק מהמכרסמים צמחוניים, אך רבים ובכללם החולדות הם אוכלי-כל, ואינם בוחלים בכל דבר, כולל בשר. הם חומסים ביצים, כמו גם אפרוחים, מקיני ציפורים ומלולים, אבל אי אפשר להגדירם כרצחניים", אומר עילם.

חלק מהפחדים שלנו נוגעים אולי לכך שהם פועלים כקבוצה. יש לנו מה לחשוש?

"יש מינים של מכרסמים שהם חברתיים. הם לא פעילים כקבוצה - כלומר לא יתקיפו כקבוצה - אך  יש להם 'נורמות התנהגות' שנשמרות על ידי כל חברי הקבוצה, ולרוב גם היררכיה מעמדית ברורה. יש גם שיתוף פעולה מסוים כמו בניית מחילה משותפת, הנקה קבוצתית במקרה של עכברים וכו'. אגדה מקובלת על זואולוגים (שאינה אמת) היא שחולדות חומסות ביצי תרנגולות על ידי כך שהאחת לוכדת ביצה בין ארבע רגליה, והשנייה מושכת אותה בזנב החוצה מהלול".

חולדות במצוקה. אולי הן לא כל כך מפחידות?(צילום: GettyImages)

אפילו עילם עצמו לא שמע על ארנבים שהתנפלו על בן אדם, או אפילו על ביצה, אבל יש מי שחושד ביצורים השלווים והחביבים האלה. לכאורה הם מסוגלים מקסימום לפגוע בגזר, אבל כמו שאניה מ"באפי ציידת הערפדים" מזהירה בפרק המיוזיקל (בשיר "I've Got a Theory"), ארנבונים הם חשודים עם "הרגליים הקופצניות ואף רוטט". עילם אינו מזדהה עם החששות: "רוג'ר ראביט, הארנב מעליזה בארץ הפלאות - כל אלה חביבים, ואיני יודע מיהם המפלצתיים". ספרו את זה לג'ייק ג'ילנהול ב"דוני דארקו" (2001) שסובל מחזיונות על אדם-ארנב שמכרסם את תודעתו.

"דוני דארקו". לא בוכים על ארנב שנשפך

"דוני דארקו" של ריצ'רד קלי משתמש בארנב כדמות קריפית אפלה, וכך גם במקרה של דיוויד לינץ' שב"אינלנד אמפייר" שלו (2006) מביא למסך מחזה אנימטי בהשתתפות שחקנים-ארנבים מסתוריים:

ואם זה לא מספיק, יש גם את סרט האנימציה המופרע "Watership Down" של מרטין רוזן (1978), אשר מביא למסך קהילה של ארנבים אלימים ותאבי עוצמה. לא חשבתם שהם יכולים להיות כאלה - רעים ואנושיים כל כך, כמונו:

"דוני דארקו" ו"אינלנד אמפייר" הם יצירות סבוכות ומורכבות, בהן הארנב משמש כמשל לבני אנוש. לעומת זאת, "Night of the Lepus" של וויליאם פ. קלאקסטון מ-1972 אינו מתוחכם כל כך. מה שמתחיל במאבק על הצומח, מתפתח לפשיטה של המוני ארנבונים שיצאו משליטה על המערב התיכון של ארצות הברית. עכשיו הם כבר לא טבעונים. במקום חסה וגזר, הם זוללים גפיים ואיברים פנימיים. 

כבר לא צמחונים. "Night of the Lepus"

אז כאמור לארנבים יש רגליים קופצניות ואף רוטט, וגם אוזניים ארוכות מאוד, יצר מיני בלתי נדלה ולא נשכח גם את השיניים החדות בקדמת פיהם. לא מתרגשים? גם חברי מונטי פייתון זילזלו. הזהירו אותם מ"מכרסם זדוני ורצחני", והם התעלמו והתעקשו להסתער עם חרבותיהם. וזה מה שקרה להם ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש": 

ואם חשבתם שלפחות על האוגר החמוד שלכם אפשר לסמוך שלא ינשך, ולבטח שלא ינגוס לכם את כף היד, כדאי שתחשבו שוב. כך לפחות ממליץ הבמאי פול צ'מפיון, שבסרטו הקצר "Night of the Hell Hamsters" מספר על אוגרים ששדים התנחלו בהם:

מתברר שכל מה שנדרש מהיצורים הפרוותיים החביבים הללו כדי להפוך למפלצות קטלניות הוא שינוי תודעתי. כאילו שהשיניים החותכות החדות של האוגר הן נשק השמדה המוני, וכל מה שצריך כדי להפעיל את המכרסם השובב למראה זה איזה שד מרושע שישתלט על נשמתו התמימה

אוי מכרסמים, איזה מפלצות נוראיות. צצים מאיזה חור כדי למרר את חיינו. והנה היא שוב החולדה, נוקשת פה. או שאולי אנחנו רק מדמיינים? אפשר להשתגע:

פיטר וולר ושאנון טוויד מאבדים את זה ב"Of Unknown Origin" מ-1983