מתקרבים למטרה
קיץ 2014 - אם מתעלמים בצורה גסה ממבצע "צוק איתן" ומדחיית הליגה - נותן, ברמת הכדורגל, תחושה של התקרבות למטרה המבוקשת. שנעשים צעדים העוזרים לחלום עוד קצת שאפשר להישאר בביצה המקומית, בשכונה שלנו, אבל גם לצבוע אותה בצבעים יפים. אורי קופר מוכן לפתיחת הליגה
כבר שנים שהכדורגל הישראלי, או יותר נכון האוהדים שלו, חיים במין דיסוננס. מצד אחד אנחנו רוצים להרגיש שיש בכדורגל משהו שלנו, עם זווית ישראלית או טוויסט מקומי. אנחנו מעוניינים שהוא יצליח וגם שנוכל לצחוק ולדבר עליו בדרך שרק אנחנו נבין. מצד שני אנחנו באמת צוחקים עליו. שואלים מתי נפתח גינונים אירופיים ונשתחרר מהשכונה - מילה שקיבלה פה בשנים האחרונות, בהקשר הספורטיבי וגם הארגוני בכלל, משמעות שלילית. בקיצור, אנחנו רוצים מהכל ובתנאים שלנו.
כן, הכדורגל הישראלי רוצה להרגיש בבית, בשכונה, אבל הוא ישמח אם השכונה תהיה באירופה. זה כמובן בלתי אפשרי. אבל קיץ 2014 - אם מתעלמים בצורה גסה ממבצע "צוק איתן" ומדחיית הליגה - נותן, ברמת הכדורגל, תחושה של התקרבות למטרה המבוקשת. שנעשים צעדים העוזרים לחלום עוד קצת שאפשר להישאר בביצה המקומית, בשכונה שלנו, אבל גם לצבוע אותה בצבעים יפים.
בין האחראים הראשיים לפעולות הטיפוח הם שחקני הרכש הבולטים של העונה שבפתח - יוסי בניון, עדן בן־בסט ומאור מליקסון. השיבה שלהם
לליגת העל שונה במהותה ממקרי עבר אחרים, כיוון שכל השלושה לא הגיעו לכאן עם הזנב בין הרגליים, אלא אחרי תקופה מוצלחת בליגות איכותיות באירופה.
בניון כמובן, הרבה יותר מאחרים, אבל גם בן־בסט ומליקסון שיחקו בהצלחה בצרפת. לא מדובר בישראלי השכונתי הנה, שוב חוזרים למילה הזו - שישב על הספסל, התגעגע לאוכל של אמא ותמה מקצועיות מה היא. מדובר בשחקנים שהוכיחו עצמם, כל אחד בדרגה שלו, וחזרו לישראל מבחירה, לא מהכרח.
מדובר בשלושה שחקנים עם אופי מקצועני אמיתי, אופי שהלך והשתפר בתקופה בחו"ל, ובחזרתם אנחנו מקווים שישפיעו על אחרים. שבזכות ידע וניסיון שצברו, בזכות ההבנה של "איך עובדים שם", יהפכו את הביצה שלנו, זו שהם שבים אליה, למקום נעים יותר.
לאותו דבר אנחנו מצפים מהמאמנים הזרים. אמנם פאקו אייסטראן ואלכסנדר סטנוייביץ' לא ישראלים, אבל גם כאן יש שינוי. בעבר היו מקבלים מאמנים כאלה עם משפט מוזר כמו "אנחנו רוצים להיות כמותם, אבל מי הם שילמדו אותנו". לא עוד. לראשונה זה חמישה עשורים בדיוק יש לשתי הקבוצות האהודות בישראל, מכבי ת"א ומכבי חיפה, מאמן זר באותה עונה וכמו אז, בתקופה לפני שפיתחנו אגו, ברור לכולם שמדובר בצעד מבורך.
הדברים האלה, כמו גם כמות האצטדיונים החדשים, שמהווים קשר מהותי בין הקידמה לנוסטלגיה (חוץ ממכבי חיפה, גם הפועל פ"ת ומכבי נתניה יחנכו עונות מלאות ראשונות באצטדיון חדש בליגת העל), לוקחים משהו משני העולמות. מהאידיאל ומהמקומי. וזה טוב. לא צריכים להיות קיצוניים לשום צד. לא להתנער מהכדורגל הישראלי בגלל רמתו ובורותו, כי זה הכדורגל היחיד שנראה מבלי לשלם על חבילה מופקעת של טיסה פלוס מלון, אבל גם לא להתחפר בשלנו אלא ללמוד ולקבל.
יפה לראות שעם התמסחרות המשחק, עם המעבר העולמי לאהדה של קבוצות "גדולות בלבד", ישנה כרגע חבורה של ארבע קבוצות מובילות ששתיים מהן, באר־שבע וקריית־שמונה, הן קבוצות הקצה הגיאוגרפי של הכדורגל הישראלי.
יש להן סיכוי, לשתיים האלה. מכבי ת"א היא עדיין הפייבוריטית הגדולה, אבל התהליך שהחל בבאר־שבע בעונה שעברה, היציבות של קריית־שמונה, ובעיקר כל מה שהתרחש במכבי חיפה בחודשים האחרונים, נותנים תחושה טובה בפתיחת העונה הזו. מספקים בדיוק את אותה הרגשה רצויה שמדובר בכדורגל שלנו, אבל עם תוספות מקצועיות נדרשות, שהגיעו מבחוץ. אותה שכונה, אותו מקום מוכר, אבל יפה יותר.
לפנייה לכתב/ת 
