מסעדות שף: המבדק
השירות נורא, הרעש בלתי נסבל, הכלים סדוקים והשולחנות צפופים מדי. ואיך האוכל? תתפלאו. יפה עירון-קוץ ביקרה במיטב מסעדות השף הישראליות כדי לבדוק היכן הכי שווה לחגוג אירוע שראוי לציון בתקציב של 250 לאדם. הרשמים, הנזיפות, הביקורות וגם השבחים - כולל המלצה על 7 מסעדות שף מצטיינות - לפניכם
עוד מתכונים בערוץ האוכל:
קציצות מטוגנות בטעם של ילדות: מתכון
פריך בפה: מתכוני יופקה בקלי קלות
חור בקיר עם אחד, מישו: עלייתה ונפילתה של המסעדה הרומנית
כמו בתכנית הטלוויזיה הוותיקה "משימה בלתי אפשרית", קיבלתי הוראות ביצוע לקוניות ובקשה לשמור על סודיות מירבית. "תצטרכי לגלות היכן הכי שווה לחגוג אירוע מיוחד וחגיגי במסעדות תל אביב, רצוי לזוג. עלייך לנסח רשימת מועמדות, מהטובות והמדוברות שבמסעדות העיר, להזמין שולחן לזוג לשעות הערב, לסקור את המקום ולבקר את האוכל והשירות ולסיכום - להכתיר את המסעדה שמעניקה את התמורה הטובה ביותר לתקציב של 250 שקלים לאדם". השמדתי את הקלטת והכנתי חיש קל רשימת מסעדות שיתמודדו על התואר.
הבחירה
המסעדות נבחרו על פי המלצות מחברים ועמיתים. חיפשנו את מסעדות השף שהכי מתאימות לחגוג אירוע שראוי לציון. חלק מהמסעדות הכרתי מביקורים קודמים בישראל ובאחרות ביקרתי הפעם לראשונה.
בכל המסעדות שסקרתי אכלתי בעילום שם. הוקצה לי סכום של 500 שקלים לכל היותר לזוג, כולל הכל. מלבד החשודות המיידיות לכתבה שכזו - מסעדות פאר עם רזומה שנים דו ספרתי - בחרתי גם כמה מסעדות חדשות ומסקרנות, שזכו לפידבק חיובי והצדיקו על פניו ביקור.
לצערי הרב, היו גם מסעדות שביקרתי בהן ולא היה לי משהו טוב לומר עליהן. על חלק מהמקרים שנתקלתי בהם שם - אקוסטיקה מחרישת אוזניים, שירות לא-מקצועי ועוד - הרחבתי בהקדמה.
ועוד משהו: התחקיר והביקורת נערכו לאורך 3 חודשים, החל מחודש אוגוסט. לכן יש סיכוי שחלק מהמנות שמוזכרות בכתבה היו ואינן - עם הקוראים סליחה.
הדירוג
המדדים לציון הסופי היו עיצוב המסעדה (כולל אקוסטיקה); רמת השירות; אווירה כללית במקום; אופן הגשת המנות וכן עיצוב המנה וכלי ההגשה וכמובן איכות האוכל. למדד האחרון הענקתי נקודות בסולם של 1 עד 8 ואילו לכל יתר המדדים ניתנו 1-3 נקודות. הניקוד הסופי המקסימלי עומד על 20 נקודות.
בשורה התחתונה: איך היה?
הופתעתי לטובה מאד מהאיכות ומהרמה הגבוהה של חומרי הגלם ברוב המסעדות שביקרתי בהן, בעיקר במקרה של הדגים והבשר, שהם המרכיב הבסיסי של רוב מנות המפתח במסעדת היוקרה. זה הדבר החשוב ביותר במסעדה ואת המבחן הזה עוברות המסעדות בהצלחה.
גם המבחר הגדול של סוגי האוכל, המסעדות והמגוון המרתק של סוגי המטבחים והמנות היה מעורר הערכה. בנוסף, מגוון המנות בתפריט היה סביר ולא גדול מדי. שפים מתרכזים יותר באיכות של המנות מאשר בלנפק כמות אינסופית של מאכלים בתפריט. עד כאן לחדשות הטובות.
טעונים שיפור:
1. השירות - חובבני עד גרוע
חווית השירות בישראל מזוויעה. בארץ מלצרות איננה מקצוע שנרכש בבית ספר כפי שמקובל באירופה. רוב המלצרים הם סטודנטים שזו עבורם עבודה זמנית ועדיין - המסעדות הן אלו שאשמות בהיעדר המשווע של אימון והדרכה שגורם לכך שהשירות בחלק מהמסעדות בארץ חובבני עד גרוע.
המלצרים שכחו יותר מפעם אחת מנות ושתייה שהזמנו, לא ציינו שינויים בתפריט ואת מנות היום והתחלפו שוב ושוב ושוב מבלי שכמובן התעדכנו על מה שהזמנו. והשיא - שאלת ה-"טעים לכם" שנשאלת כל 5 דקות. חברים, זה מטריד. מטריד מאד.
2. הרעש? בלתי נסבל. גם עוצמת המוזיקה
הרגשתי היא שכל תחום האקוסטיקה במסעדות בארץ לא נלקח בחשבון. ברוב המכריע המסעדות שביקרתי בהן הרעש היה בלתי נסבל. המוזיקה בעוצמה ובסגנון שמתאימים למועדון לילה או לכל הפחות לבר. מכמה מהמסעדות יצאתי אחרי כשעתיים כמו אחרי מלחמה - חצי חירשת וצרודה מהנסיון להילחם בדציבלים במהלך השיחה שניסינו לגלגל בשולחן.
3. טיפ? מסובך ונכפה על הסועד
שירות בצרפת נכלל בתשלום הסופי והוא חובתו של המסעדן בלבד, בטח לא של הסועד. אפשר וצריך להוסיף שירות באופן שיגולם במחירי המנות בתפריט כך שלמצרים תועבר משכורת מסודרת. רווחתם לא צריכה ליפול על כתפַיי.
את מה שארצה להוסיף לחשבון - אם ארצה להוסיף! - אצרף לא מכיוון שאני חייבת או מרחמת על המלצרים, אלא כי באמת נהניתי משירותיהם.
4. די כבר עם הכמהין הזה
בחלק מהמסעדות שביקרתי בהן, הייתה תחושה שאם יש הרבה חמאה ושמנת ומוסיפים שמן כמהין - הסועד יהנה יותר או לפחות יתרשם יותר. אז זהו, שלא. זהו הרגל מגונה שצריך לעקור אותו מהשורש.
אם כבר בחורף עסקינן - נראה שלא כל השפים מתחשבים בעונות השנה. בשיא הקיץ הוגשו לנו מבלי למצמץ מנות עם ערמונים, דמי גלאס כבד (ציר בקר מזוגג) או שעועית לבנה. נו באמת. למי יש כוח למרכיבים האלה כשבחוץ חמסין 365 ימים בשנה.
5. הכלים סדוקים, המפות - לא קיימות
ברובן של מסעדות היוקרה, המנות מוגשות בכלים נאים ומעוצבים שמותאמים למנה. יפה שיש השקעה בתחום, אך לצערי אין השקעה מספקת בפרטים הקטנים ובתחזוקה; לא אחת הגיעו לשולחן כלים סדוקים מבלי שהמלצרים בכלל שמו לב. בנוסף, ברוב המסעדות אין בכלל מפות על השולחן. האם מתקמצנים בישראל על הכביסה או שמא מדובר בטרנד מטופש שיצא מכלל שליטה? למסעדנים הפתרונים. כך או כך, בעיני זה יוצר תחושת זילות וזלזול.
6. איפה האינטימיות?
זוג או משפחה לא יכולים לאכול בשלווה ולשוחח בנחת ברוב מסעדות ישראל. השכנים מהשולחן הסמוך יושבים בישראל קרוב הרבה יותר מדי, אולי כתולדה של חדר האוכל הקיבוצי. בעיני, זהו נושא שדורש את הדעת של מעצבי הפנים במסעדות וטעון שיפור.
7. המארחים - מתנשאים
על הגישה המרגיזה ממש של המארחים והמארחות מלאי החשיבות העצמית שעומדים בכניסה או או עונים לטלפון בעת הזמנת המקומות למסעדה אפשר היה לכתוב ספר שלם.
הם, שאמורים להיות מופת של אדיבות בתור נקודת המפגש הראשונה של הסועד עם המסעדה, מצליחים לרוב להוריד מהמוראל במקום לרומם אותו ועל הדרך בעיקר מתנשאים על הסועדים. האם זו דרכן של המסעדות להנמיך מהסועדים את הציפיות? כולי תקווה - אחרת מדובר בבזיון.
8. הסומלייה בדיחה, היין יקר מדי
בכל המסעדות יש תפריט יין גדול שכולל יינות ישראלים וכן אירופאיים. ועדיין - מרבית המסעדות דוגלות בלהציע לסועדים את אותם היינות מאותן מדינות ומאותם זנים, מה שמראה שהסומלייה - אוצר ומנהל תחום היין של המסעדה - נרדם בשמירה ולא עושה את עבודתו כראוי. כמו כן, במקרים רבים כשהגיע לסייע בבחירת היין, לא יכולתי שלא לתהות אם הם באמת יודעים על מה הם מדברים או סתם מדקלמים קלישאות ששוננו מראש.
היינות עצמם יקרים מאד, באופן שלפעמים נטול כל קנה מידה בהשוואה למחיר המדף או למחיר בחו"ל. בסכום שעמד לרשותנו לא הרשנו לעצמינו להזמין בקבוק יין שלם. מאידך, המבחר בכוסות היה קטן עד מעליב ומבחר בקבוקי החצי - 375 מ"ל נפחם - היה נדיר עד לא קיים.
7 המסעדות המומלצות
1. מול ים
התקציב - 500 שקלים לזוג - אמנם הספיק לנו רק לעסקית הצהריים ועדיין: הארוחה שאכלנו ב-"מול ים" מכתירה אותה כמסעדת היוקרה הטובה בישראל ובשעות היום - גם מהמשתלמות שבהן.
אני חייבת להודות שתחילה לא קסם לי להגיע לכאן ולו אך כי להגיש דגים ופירות ים שמגיעים ברובם מחו"ל גם בשיא החום הוא מעשה שגובל בכפירה בצרפת. כמה שמחתי לגלות שטעיתי ושהפוסל - במומו פוסל.
מלצרית חביבה וקורקטית לבושה בסינר גדול הובילה אותנו לשולחן מכוסה במפה לבנה וערוך למשעי. התפריט העסקי כולל שתי מנות, ראשונה ועיקרית, עם 9 אפשרויות בחירה בכל אחת מהן, במחיר שהתגלה כסביר ביותר - 170 שקלים לאדם ביום חול ו-185 שקלים בשישי ובשבת. בהשוואה למחירי המנות בתפריט הערב – אז ארוחה יכולה להגיע כאן בנחת לסכום של 1200 שקלים לזוג - זהו מחיר מופחת מאד.
בחרנו את המנותו בינתיים התרשמנו מהחלל שממוקם מול הים וכמעט כולו מחופה בזכוכית, כאילו הסועדים שקועים בתוך אקווריום שמנותק מהסביבה. תריסי המסעדה הסתירו לצערי את נוף הים - אבל בכך מסתכמים הקיטורים.
חיש הרף הגיעה לשולחן סלסלת לחם טרי ומצוין מלווה באיולי חצילים ובחמאה מעולה וזאת בניגוד לרוב המקומות בכתבה, שהגישו חמאה סתמית שרק הורידה מהלחם ולא להפך.
לראשונות הגיע פילה דג בס צרוב על הפלאנצ'ה, מלווה בקרם דלעת מעודן שלא השתלט על טעם הדג. ניגבתי את הקרם מהצלחת עם לחם כמנהג הצרפתים ונהניתי עד מאד. הראשונה השנייה היתה סלט מרינייר קר עם שרימפס, קלאמרי ודגי-ים על מצע ירקות עם ויניגרט חמוץ מתוק. ירקות המנה היו נפלאים בעיני ונחלטו במים רותחים רק עד לזמן הרצוי ושמרו על צבעם וטעמם.
המלצרית היעילה ניקתה במהירות את הכלים והשולחן והמנות העיקריות לא אחרו להגיע: וריאציה של מרק הדגים הצרפתי בויאבז, שכללה פירות ים ודגים שבושלו בציר ירקות וברוטב עשיר - לטעמי קצת מדי - של עגבניות. עוד הייתה טליאטלה וונגולה - פסטה עם צדפות וחסילונים ברוטב שמן זית ופטרוזיליה. פשוטה ומעולה.
מתוך תפריט היין המקיף והמיוחד - הטוב ביותר מסוגו מקרב המסעדות שביקרתי בהן - בחרנו בשרדונה צרפתי מבעבע שהגיע קר מאוד והתאים הן כאפריטיף והן כמלווה לאורך הארוחה ב-45 שקלים. לא ויתרנו על קינוח ובחרנו להתחלק בביצת פברז'ה, כדור בוהק מסוכר בצבע טורקיז שבתוכו קרם וניל מעודן עם גלידת ערמונים, תפוחים ושקדים מקורמלים. מנה יפיפייה שטעמה מעודן ביותר.
איכות האוכל: 7.75 - כמעט מושלם
עיצוב המסעדה והאקוסטיקה: 2 - המיקום נעים אך העיצוב מנוכר טעון שיפור
רמת השירות: 3 - מושלמת והטובה במסעדות שביקרנו בהם
עיצוב המנות וצורת ההגשה: 3 - מעולה. כלי ההגשה נאים ועיצוב המנה לא מאולץ מדי ונעים לעין
אווירה כללית: 2.25. מוזיקה נעימה ותחושה רגועה וטובה. מה שכן, סידור השולחנות צפוף מדי עבור מסעדת יוקרה.
לסיכום: 18 נקודות מתוך 20. לסועד שרוצה לאכול טוב פעם בכמה זמן – זוהי האופציה המשתלמת והאיכותית בישראל, ברמה של כוכב מישלן, אפילו שניים לארוחת ערב מלאה בתקציב מלא. ביקור חובה לפודי'ז.
2. רפאל
במסעדת רפאל אכלתי מספר פעמים בעבר. מאד נהניתי מאווירת המקום, מהנוף המרשים לים וכמובן מיצירותיו הקולינריות של השף רפי כהן, אחד היוצרים היחודיים והחדשניים בסצנת האוכל ישראלית.
העיצוב כאן נעים ומזמין. השולחנות מסודרים באופן שמאפשר אינטרקציה אינטימית, נקודת זכות שקשה לזקוף לזכותן של יותר מדי מסעדות יוקרה בישראל.
הגענו לחזות בשקיעה בשעת ערב מוקדמת ומלצר צעיר, לבוש סינר שחור, הגיש לנו את התפריט. הפעם ויתרתי על הסיגרים המרוקאיים שממולאים בחלקי הפנים, אחת מהמנות האהובות עלי, והחלטתי לטעום קבב לוקוס. המנה כללה 3 כאלו מבשר דג קצוץ ועם רוטב שהיה לא פחות מיוצא מהכלל. צירפתי לו את הפוקאצ'ה המפורסמת שהגיעה ללא תשלום נוסף עמו ונהניתי מכל רגע.
עוד הזמנו אספרגוס ירוק מזוגג בחמאה מלוחה שעליה פוזרו חתיכות פרמזן גדולות על פולנטה תירס מתוק שהיה מצוין. למנה שניה בחרתי צלעות טלה צלויות עם קרם שעועית וטימין. קיבלתי שלוש צלעות גדולות שבשרן היה רך ועדין ותוספת שעועית לימה שחבל שלא הוצעה לה עוד אלטרנטיבה קלילה יותר כסלט או ירקות מבושלים.
כשהמלצר הצעיר הגיש את העיקריות, ביקשנו ממנו להביא בקבוק מים נוסף. הוא מעולם לא הגיע וגם שכח להגיש את המנות האחרונות שביקשנו, כך שהסתפקנו רק בקינוח שוקולד גואנז'ה עם אגוזי לוז ועיטורי עלי זהב וגלידת קרמל. מזל שהמנה הגדולה והעשירה הספיקה בנחת לשני אנשים. גם מהסומלייה לא רווינו נחת. מלבד העובדה שתפריט היין לא מספיק מקיף ומעניין בעיני, הוצעו לנו הצעות שונות שבהן לא הורגש שאין יותר מדי הבנה או אמפתיה לרצונות שלנו.
למרות הכל, הביקור במסעדה הוא בהחלט חוויה חד פעמית, לא פחות, שמתעלה הודות ליצירתיות של השף. בהשוואה למסעדות אחרות וגם בכלל, ארוחת הערב שאכלנו הייתה שווה כל שקל.
איכות האוכל: 7.5
עיצוב המסעדה והאקוסטיקה: 2.5
רמת השירות: 1.5. טעון שיפור
אווירה כללית: 3. נעים, הדור ואינטימי במידה הרצויה. מושלם.
עיצוב המנות וצורת הגשה: 2.5
לסיכום: 17 מתוך 20. האוכל המרגש ויוצא הדופן - המיטב מאגן הים התיכון ומאירופה - ברמה בינלאומית ומצדיק ביקור מיוחד. תמורה מעולה לכסף.
3. כתית
בכתית של השף מאיר אדוני אכלתי לפני שנים רבות ובעיקר זכור לי שיצאתי מבולבלת מהרכבי המנות. בביקורי בארץ שמעתי שהמסעדה עברה למקום חדש והחלטתי לתת לה הדזמנות נוספת ואפילו לשלם מעט יותר מהתקציב שהוקצב לי – 200 שקלים, כלומר 349 שקלים לאדם.
כשהזמנתי מקום לשניים, שאלה אותי המארחת אם אני יודעת לאן אני מגיעה ומה מצפה לי. היא הציעה לי להציץ באתר המסעדה והזכירה לי שמוגש תפריט טעימות בלבד וביקשה שאם לא אוכל להגיע, אודיע בהקדם משום שהם מכינים במיוחד את המנות וחבל. המונולוג הזה היה מיותר לחלוטין; מסעדה צריכה לסמוך שאדם מבוגר שמגיע למסעדת פאר יידע כיצד לנהוג. טון מתנשא ודידקטי שכזה מרחיק לא מעט אנשים במקום ליצור אפקט חיובי.
כתית החדשה היא בעצם חדר שקט ומינימליסטי שמכיל כ-20 סועדים בעיבורי מסעדת "המזללה". השולחנות מכוסים במפות לבנות והמוזיקה נעימה אך מעט גבוהה מדי. בחרנו את תפריט 3 המנות שכולל 4 אופציות לכל מנה. המלצרית עזרה לנו לבחור את המנות, רק חבל שאת הרכבן היא אמרה בכזו מהירות - אולי כדי לחסוך בזמן כי מדובר בלפחות שישה-שבעה סגמנטים בכל מנה.
כפתיח קיבלנו לשולחן סלסלה עם פרוסות לחמניות ולחם עם זרעי כוסברה לצד קציפת חמאה חיוורת ואיולי פפריקה. אחר כך הגיעו לשלוחן מתאבנים קטנים: אבטיח צרוב שכוסה בגבינה ולחמניות מדלן עם שמן זית שהוגשו על מפית לבנה. היה מצוין ומעניין.
כמנות ראשונות בחרנו בווישיסואז, טוויסט על מנת המרק שכללה פירה תפוחי אדמה מזן ראטה, סלרי, דבש ושקדי עגל עם פירורי כמהין. מנה שנעמה לחך על אף הכמהין. הראשונה הנוספת, "עלומה של ים", הייתה ביצה עלומה שהגיע עם פונדו אצות ים, קרואסון קטן ומלוח, מקצפת תפוחי אדמה וקוויאר אסטרה. אחריהם זכינו לסורבה נפלא ומפתיע, שנח על מצע קוביות גבעולי סלרי, ענבים ירוקים ושברי סוכריות ליקריץ שחורות.
לעיקרית הזמנו טלה בסגנון הודי שהיה ורדרד ועדין במרקמו והוקף בקרם מנגו, קרם כרובית ופנקוטה גבינת עיזים עם טוגני במיה. מסחרר ומלא מרכיבים. עיקרית נוספת, "קיץ סיציליאני", הורכבה מכל מיני דברים שלא הצלחתי לזכור ובטח שלא למנות. רק אספר שהיה שם לוקוס והכל היה נהדר.
הקינוחים היו טובים, הגם שבעיני כללו מספר מוגזם של מרכיבים: "מדבר" כלל שוקולדים שונים וטארט מנגו ברגמוט היה סולידי יותר. העיצוב היה מרשים בשני המקרים ולצדן קיבלנו שוט רום שהסתתר בתוך סוכריה מעודנת. הבחירה בתפריט טעימות של שלוש מנות היה בהחלט נכון וסיימנו את הארוחה שבעים למדי.
איכות האוכל: 7.5
עיצוב המסעדה והאקוסטיקה: 2
רמת השירות: 2 (חצי נקודה ירדה בשל המארחת והנאום הטלפוני - גם להם יש מקום, לחיוב ולשלילה)
אווירה כללית: 2
עיצוב וצורת הגשה: 3
לסיכום: 16.5 מתוך 20 נקודות. עושר המנות וחיבורי הטעמים היה לא אחת מוזר ולא צפוי ולמרות הכל – זו חוויה יוצאת דופן ומומלצת מאד. הגישה המתנשאת טעונת שיפור.
4. קלואליס
מסעדתו של השף ויקטור גלוגר נחשבת לאחת ממסעדות הדגים הטובות והוותיקות באזור תל אביב. היא ממוקמת בחלל מודרני וגדול, שעל אף המטבח הפתוח ומקרר הדגים המרשים דורש בעיני מתיחת פנים.
השולחנות מכוסים במפה לבנה והיו ערוכים כשהגענו. מלצרית לבושה בשחור טיפלה בנו יפה בבואנו ולאורך כל הארוחה כשהאווירה הייתה נעימה, גם הודות למוזיקת רקע שקטה ומוצלחת.
בתפריט מבחר גדול ויפה של מנות דגים ופירות ים עם ספיישלים משתנים כפאייה ולובסטר שלם על ריזוטו כמהין לבן. במסגרת התקציב שעמד לרשותנו, בחרנו בשתי מנות מנות ראשונות: קבב בורי על קרם סלק שהיה מוצלח ומקומי מאד וקרפאצ'ו סי באס טרי מאד עם חציל צרוב ושמן זית מעושן שהוסיף טעם אגוזי ונעים.
כעיקרית בחרנו בדג היום - לברק שהוגש כפילה צרוב בגריל והיה עשוי היטב וכן בלוטין של סי באס, מנה שמורכבת מפילטים של דג ממולא בפטריות קצוצות דק ועשבי תיבול. לצידה הוגש אורז עם קארי מאדרס. שתי המנות היו ממש מעולות וקינחנו בסורבה יוגורט כבשים מעודן שהיה מעדן אמיתי.
התרשמנו שהמסעדה מקפידה על איכות וטריות הדגים ופירות הים ויש מי שיודע לטפל בהם בצורה נכונה ובסגנון מאוד קלאסי. השירות היה יעיל ודיסקרטי. חובבי מאכלי ים ודגים בוודאי ישמחו להגיע לכאן עבור חוויה חד פעמית.
איכות האוכל: 7
עיצוב המסעדה והאקוסטיקה: 1.75
רמת השירות: 2.75. קרוב לשלמות
אווירה כללית: 2
עיצוב וצורת הגשה: 2.5
לסיכום: 16 מתוך 20 נקודות. האוכל מצוין והשירות ללא רבב. במדינה שמקדשת את התזזתיות, כמה טוב זה לגלות שאפשר גם ללכת על בטוח, קלאסי ועקבי.
6-5. פרונטו
המסעדה התל אביבית הוותיקה הזו שחגגה לא מזמן, לפי מה שהבנתי, יום הולדת 25, החליפה לפני מספר שנים מקום ושף: דייוויד פרנקל, שהשתלם במסעדות עטורות פרסים באירופה כ"נומה" בדנמרק ו"מוגאריץ" בסן סבסטיאן שבספרד.
החלל החדש דומה להרבה מסעדות של שפים צעירים באירופה: מהתקרה הגבוהה משתשלים אהילים גדולים, המטבח חשוף בחלקו הגדול לאורחים ולאורך הקיר יש וויטרינות ובהם מונחים בקבוקיי יין. בלב המסעדה בר גדול עליו ניתן גם לאכול ארוחה שלמה. ציוריו של הצייר המנוח אורי ליפשיץ מעניקים תחושת מכובדות.
לשמחתי, שולחנות האוכל היו מכוסים במפות לבנות. המלצר היה חגור בסינר גדול, עזר וכיוון אותנו בבחירת המנות. הראשונות הגיעו די מהר ועוד לפני שנחתו על שולחננו, הגיעה סלסלת לחם בה היו גריסינים דקיקים וקשים, פוקאצ'ה קטנה וחמה ופרוסות של לחם כפרי טרי בליווי איולי שום ירקרק שהיה מעודן ביותר.
מנת טונה בלו פין זוקיני עם קרם חצילים הוגשה על צלחת לבנה גדולה ועיצובה היה מרשים ביותר, כיצירת אמנות ממש. פלחי הקישואים הקטנים טוגנו במידה, פרוסות הטונה היו נעימות לחך ומעודנות בטעמן והשתלבו יחד מצוין. קרם החצילים היה פשוט נפלא. כמובן וכדרך הצרפתים - ניגבתי את הצלחת עם מעט לחם.
מאידך, מנת הטליוליני והאינטיאס הייתה פחות מוצלחת. הפסטה השטוחה והארוכה כנראה המתינה מעט על הצלחת לפני שהוגשה ולכן הייתה טיפה יבשה. אך רוטב חמאת הלימון היה מעודן ביותר ופרוסת פילה האינטיאס הייתה חרוכה במידה הנכונה.
חצי שעה אחרי שסיימנו את הראשונות - זמן המתנה מעט ממושך בין מנות - הגיעו העיקריות. מנת נתח קצבים, בשר שרירי עם סיבים ארוכים, היתה גדולה להפליא. חלקו החיצוני של הבשר היה מעט קשה אך חלקו הפנימי נשאר אדמדם ועסיסי ונעם לנו, אך הפולנטה עליו הוגש הבשר הייתה דייסתית מדי ומעט מלוחה.
עוד הזמנו שרימפס קריסטל צרוב - חמישה חסילונים שמנמנים, שבעת ההזמנה הזהירו שיגיעו שלמים ושיהיה צורך לקלף אותם. אני בהחלט מעדיפה אותם כך ושמחתי לגלות שהם היו נהדרים - בשרם רך והם ספגו את טעם חריכת הגריל עליו ניצלו. הם הוגשו על מצע ירקרק של עלי מנגולד, אפונה ירוקה ואצות דקיקות ועגבניות.
לקינוח הזמנו טירמיסו גדול, עשוי כראוי ולא מתוק מדי וכמובן עשיר באלכוהול. את המקום יחבבו בוודאי אוהדי המטבח האיטלקי שהשף הצעיר העניק לו אינטרפרטציה חדשנית ואישית.
מצד שני, אל תצפו לארוחה באווירה אינטימית; השולחנות קרובים מדי אחד לשני, האקוסטיקה מעט בעייתית וכמובן יש מוזיקת רקע בעוצמה שלא מאפשרת לנהל שיחה. ואף על פי כן - אין ספק שהמוניטין של המסעדה, כאחת הטובות בישראל, מצדיק את עצמו.
איכות האוכל: 6.5
עיצוב המסעדה והאקוסטיקה: 2
רמת השירות: 2.5
אווירה כללית: 2.
עיצוב וצורת הגשה: 2.5
לסיכום: 15.5 מתוך 20 נקודות
6-5. מסה
מסעדתו של השף אביב משה ממוקמת בחלל מודרני וגדול שבו בדים לבנים משתלשלים מהתקרה. לי הם הזכירו סדינים וידידתי א', עמה אכלתי במקום, טענה שהם נראו פשוטים וזולים בחלל המהודר. במקום יש מספר אפשרויות ישיבה: בשולחן בר ארוך ומשותף, בשולחנות אינטימיים בעיבורי החלל הארוך וכן בבר העישון הצמוד.
תפריט המסעדה מסקרן ובפרט מנות הפתיחה. לכן החלטנו לבחור 3 שכאלו ואכן – כולן היו מעולות: בקלאוות עגל מצוינת, ניוקי סרטנים שהיה רך ועדין ומנת כבד אווז עם שוקולד וולרונה, אחת המנות המפורסמות של משה, שהצדיקה את המוניטין והייתה מוצלחת מאד על אף השילוב הלא שגרתי.
למנות עיקריות ניצלנו את האופציה בתפריט והזמנו רק חצאי מנות עיקריות. לצערי, הן הגיעו אחרי קרוב ללא פחות משעה של המתנה. בחרנו בפילה בקר בציר פלפל איכותי שבושל לרמה מצוינת. קוסקוס פירות הים בציר סרטנים והטימין הלימוני הייתה מעולה ונדיבה.
לקינוח בחרנו בסרקוזי, שקרוי על שם נשיא צרפת לשעבר - חגיגת שוקולד עם עוגה, גלידה, מקרון, ומרנג. היה מעולה.
איכות האוכל: 7
עיצוב המסעדה והאקוסטיקה: 2.5
רמת השירות: 1.5
אווירה כללית: 2
עיצוב וצורת הגשה: 2.5
לסיכום: 15.5 מתוך 20 נקודות. אמנם סכום של 500 שח לזוג הוא המינימום שתשלמו במקום על ארוחה מלאה. אך מבוטחת לכם חוייה קוילנרית נדירה באווירה נינוחה. בזמן שתמתינו למנות - כאמור, זה יכול לקחת זמן מה - תמיד תוכלו לפטפט עם שכניכם בשולחנות הסמוכים
7. הרברט סמואל
במסעדה זו ביקרתי בימיה הראשונים. מיקומה מול הים ועיצובה החדשני עם בר במרכז המסעדה ומטבח פתוח בקומה השניה היווה פריצת דרך בעיצוב מסעדות בתל אביב. זכור לי שנהניתי ממנות הדגים שאכלתי במקום וכו מהאווירה הרגועה.
את הביקור הנוכחי במסעדה ערכתי בחברת ידידה ישראלית שחיה בחו"ל. שמחתי לגלות שהמקום כמעט לא השתנה. המלצרית שלבשה את מדי המקום המופרכים (עם עניבה מוזרה ומיותרת לחלוטין) הושיבה אותנו בשולחן שהשקיף על הבר וגם איפשר לנהל שיחה אינטימית. בשולחן גדול לידנו ישבה חבורת תיירים צרפתיים רעשניים שדיברה בקולי קולות. הרגשתי בבית.
מהשולחן שלנו, כמו גם משאר השולחנות, נעדרו המפות כמו באקט צורם. על משטחו החשוף של השולחן הונח בזריזות תפריט שהודפס על נייר פשוט והיו עליו כתמי אוכל. מתוכו משכה את תשומת ליבי כמנה ראשונה "טארט פרחים נומה", כנראה בהשראת המסעדה המעוטרת שבקופנהגן. קיבלנו טארט קטן מבצק פריך מקמח מלא במילוי חמאת חציל מעודנת, שום ורוטב עגבניות זהובות. בחלקה עליון היו מפוזרים פרחי כובע הנזיר - שיא השלמות בטעם ובמראה.
מנה ראשונה שניה הייתה טרטר סרטן כחול עם אורגנו שהייתה טובה. המשכנו במנת ספריבס קטנה (קטנה - מכיוון שגם הייתה מנה גדולה כזו בתפריט). הצלעות היו עסיסיות ונאכלו עד העצם. עוד בעיקריות היה דג לברק צלוי למשעי.
הקינוח עם השם מאוד ישראלי "הבית של פיסטוק" משך את את תשומת ליבנו בסוף הארוחה. הוא לא איכזב ושילב בגאון קדאיף פיסטוק וקוקוס, גלידה הודית בטעם שקדים ופירות טרופיים - סיום נאה ומענג.
לצערנו, כשהגיע החשבון נוספו בו שני פרטים שלא קיבלנו והטעות חזרה על עצמה גם כשקיבלנו פעם נוספת את החשבון. אדם שלא היה זהיר – היה מוצא את עצמו מוסיף לחשבון סכום ניכר. מרגיז.
איכות האוכל: 6.5
עיצוב המסעדה והאקוסטיקה: 2.5
רמת השירות: 1.5
אווירה כללית: 2.5
עיצוב וצורת הגשה: 2.5
לסיכום: 15.5 מתוך 20 נקודות. המסעדה מציעה חוויה קולינרית נפלאה למי שאוהב אוכל עכשווי ועשוי היטב, הרמוני ולא אגרסיבי מדי. גם האווירה נעימה וראויה לשבח. מה שכן, התמחור יחסית גבוה, לעיתים מדי, וגם השירות והניהול טעון שיפור.
