"ג'ו": ניקולס קייג' חוזר - הפעם בטוב
קשה להאמין, אבל אחרי תקופה ארוכה בה התפלש במותחנים מטופשים, ניקולס קייג' מפגין תצוגת משחק דרמטית מרשימה ב"ג'ו". טיי שרידן הצעיר משלים אותו ובכך מציל את סרטו של דיוויד גורדון גרין מלהפוך לקלישאה
"ג'ו" ("Joe"), סרטו של דיוויד גורדון גרין, הוא עוד אחד מאותם סרטים שמציגים קלישאה של דרום ארצות הברית כמחוז של זוהמה פיזית ועליבות אנושית, ואם אפשר שהגיבור יהיה אדם בודד בחיפוש נואש אחר גאולה - מה טוב. מה שהופך את התוצאה לטובה יותר מסך חלקיה היא הופעתם של ניקולס קייג' - קראתם נכון, והנער טיי שרידן בתפקידי אב-בן סימבוליים ומוכרים יתר על המידה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
קייג' מגלם פה את הדמות שבכותרת, אסיר לשעבר המנהל צוות של "מרעילי עצים", עבודה לא חוקית הנעשית בשירותה של חברה למסחר בעץ. הדימוי הסמלי הזה, של מי שמתפרנס מהמוות, מלווה את הסרט, שגיבורו הופך לאדם טוב יותר בזכות הקשר שלו עם נער בן 15 (שרידן) שהגיע עם משפחתו זה עתה לסביבה.
הנער, גארי, הוא המפרנס היחיד של משפחתו, משפחת ווייט-טראש טיפוסית, שבראשה עומד אב אלכוהוליסט ואלים. לתפקיד זה לוהק גארי פולטר, הומלס בהופעה קולנועית יחידה, אשר מצא את מותו ברחובות העיר אוסטין שבטקסס, זמן קצר לאחר תום הצילומים.
גארי פונה אל ג'ו בחיפוש אחר עבודה. נחישותו וישירותו מרשימים את ג'ו, והקשר ביניהם כאמור יהפוך בהדרגה לכזה שבין דמות אב מגוננת ונער מתבגר הנואש לאחת. עלילת משנה שאינה לגמרי עובדת מערבת פושע עלוב (רוני ג'ין בלווין) שבתחילת הסרט יורה ופוצע את ג'ו אחרי שזה הכה אותו, ואחר כך לא חדל מלרדוף אותו ואת גארי שמסתבך עמו אף הוא. בחייו של ג'ו יש גם שתי דמויות נשיות - האחת מנהלת בית זונות מקומי והאחרת היא חברתו הצעירה שעוברת להתגורר איתו אחרי שהיא נאלצת לעזוב את בית אמה. השתיים משמשות פה רקע להתרחשויות ותו לא.
ג'ו (הסרט מבוסס על ספר מאת לארי בראון שראה אור ב-1991) הוא קלישאה: מקועקע, מעשן בשרשרת, לוגם וויסקי מבקבוק מזוהם, מגדל כלבת בולדוג מאיימת, בעל לב חם ואיפוק שכפה על עצמו כדי שלא לחזור אל הכלא. בה בעת הוא אדם הגון, ולומד לגלות אחריות ואכפתיות כלפי הנער שנכנס לחייו. הבעיה היא שכבר ראינו דמויות כאלה - לאחרונה היה זה ב"הסיפור של מאד" (2012), שבו שיחק מת'יו מקונוהיי נווד מסתורי המעורר את תשומת לבו של נער דרומי, שאף אותו אגב גילם טיי שרידן (שנצפה כנער דרומי גם ב"עץ החיים" של טרנס מאליק).
אך לא המהלך הצפוי והמנג'ס אל עבר הגאולה שחווה ג'ו הוא שמעניק לסרט את כוחו. דווקא הסצנות שמשמשות לעיבויה של העלילה הן המוצלחות יותר בו. כך, סצנה בודדת של משובה בין האב האלכוהוליסט ובנו, אחרת שבה הוא רוצח בדם קר הומלס שחור, או קטטה אלימה בין כלבים. גם השילוב בסרט בין מקומיים (שאינם שחקנים מקצועיים) והצוות המנוסה, בראשו קייג' ושרידן, עובד היטב ומספק מידה של אותנטיות, למרות שלא מדובר במשהו שלא חווינו בעבר (ע"ע "קר עד העצם" המופתי).
הרגעים האלה, מקסימים וטרגיים, נחרתים בזיכרון יותר מכל דבר אחר בסרט. ודאי יותר מדמותו הלא מדי מעניינת של ג'ו, שאפילו הפרטים הדרמטיים שמתגלים עליה במהלך הסרט נדמים חסרי חשיבות ומשמעות. וכאשר הוא פותח משפט ב"אם יקרה לי משהו" - הרי זו קלישאה מוכרת מדי, כי ברור שיקרה ולכן גם לא כל כך אכפת. גם הסביבה הדרומית המדכאת שמתאר הסרט, אותנטית ככל שתהיה, לוקה בשילוב המשומש הזה שבין פרוורסיה, עוני ואלימות ובין פיוט ויופי של הטבע הפראי - שילוב שהפך זה מכבר לבנלי.
"ג'ו" הוא סרטו הראשון של דיוויד גורדון גרין שמוצג בארץ באופן מסחרי. גרין, שצבר לא מעט אוהדים בזכות עבודת הביכורים העצמאית שלו, "ג'ורג' וושינגטון" (2000) ואחר כך עם "Undertow" המוערך מ-2004, פנה בעקבותיהם אל הקולנוע ההוליוודי המסחרי עם "פיינאפל אקספרס" (2008) ו"הוד מעלתך" (2011) השטותיים. שובו אל מקורותיו, הקולנועיים והדרומיים (אשתקד, במקביל ל"ג'ו" ביים גרין גם את "פרינס אוואלנש" שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין), הם בבחינת בשורה מעודדת לחובבי הקולנוע העצמאי.
כאמור, מעלתו העיקרית של "ג'ו" היא הופעתם של קייג' ושרידן, שהכימיה ביניהם ניכרת בכל שנייה שהם חולקים על הבד. קייג' משכנע כגבר המבקש להעניק לנער שתחת חסותו עולם טוב יותר, וכמעט מצליח להשכיח מאיתנו את הסרטים בהם הופיע בעשור האחרון - וזהו, אם תרצו, נס קטן שמחולל הסרט. ההפתעה הנעימה לא פחות קשורה בחסר הבית פולטר, שבתפקיד אביו של גארי מעצב דמות בעל נפש רקובה עד היסוד. מה חבל על כן שהופעתו כאן היא הראשונה והאחרונה בקריירה שלו.
