חיים שכאלה: יעל דיין בספר אישי

יעל דיין כותבת על החיים ועל המוות, על אהבה ותשוקה ובגידה, על עלומים זוהרים וזִקנה, על שאיפות וכישלונות. היא נזכרת באביה; בימיו האחרונים של דב, בעלה; באחיה, אסי; מסכמת פרקי חיים מול אמהּ, ילדיה ונכדיה וחולמת על הים התיכון ועל דליה רביקוביץ. בואו לקרוא קטעים מתוך הספר:

*

את רואה את הפער המכמיר בין מה שהיית רוצה ובין מה שאת יכולה. לעשות, להשיג, לתת, לקבל. את יודעת שהפער הזה אינו בַּמובן מאליו - בשעון הביולוגי, בבגידת הגוף, בראייה הנחלשת, בעייפות בַּיְרֵכיים או בפיקת הברך, אלא במשהו עמוק יותר. את בוחנת את הפער הזה בעין קפדנית כי את לבד.

יעל דיין. "הבעיה היא שאין לך עד אמין לחייך, למשברייך"

כי אין לך מול מי לבטא במילים או במגע את הרחמים העצמיים. טעם החיים, היחלשות הרצון להמשיך מול הנכונות למות. שאלה שבעצם טוב לה שתיבחן בינך לבינך שכן האם באמת ניתן לשוחח בכנות על עצם הקיום ולהגיע למסקנה - אחת משתיים אפשריות - שמוטב לחדול. ואז מה? הרי לחדול ולהיפרד או לקטוע בפתאומיות היא דרך מפותלת יותר מזו של המשך החיים.

הבעיה היא שאין לך עֵד; עֵד אמין לחייך, למשברייך, לתנודות העדינות של סיפוק ואכזבה, וגם לא תהיה עדות לרצונך להמשיך או לחדול. המראָה, כמו הנייר, אינה עֵד. רוצה - מנפצת, רוצה - מייפה ומשנה, מכווצת או מרחיבה.

את מנסה לא לרצות מה שאינך יכולה, לא לחשוב על היד המושטת שאינה ארוכה מספיק כדי לגעת באור, מנסה לא להתגעגע לעֵד שאיננו, לאהבה שפסה, למקום הרחוק הבלתי מושג.

להתגעגע? את מתגעגעת לעצמך כפי שהיית. כפי שאת חושבת שהיית. כפי שרצית להיות?

כפי שהיית מתי? בת שבע־עשרה וחצי? במדים? עורך חלק, שזופה תמיד, שיער גולש, ברק בעיניים ירקרקות־חומות, חיוך מפלרטט בזווית הפה, סקרנית ואמיצה ללא מחויבות, ללא נאמנות, ביטחון עצמי מסוכן ומכשיל, מודעת להיותך מושכת, מסקרנת, נערה־אישה שלא ממש יודעת מה היא רוצה ולאן היא רוצה להגיע.

כפי שהיית כסופרת צעירה? בטרקליני העולם, בסלונים ספרותיים, בטורי הרכילות ובעמודי הביקורת הספרותית. גזרה מצודדת, לבוש מוקפד, עדין, יוקרתי. ללא איפור, מושכת ודוחה מחזרים, מדלגת בין יבשות, ערים, שפות, מו"לים, השקות, ספר ראשון, ספר שני, ספר שלישי.

יעל דיין עם אביה משה בנהלל, קצת לאחר שאיבד את עינו

סקרנותי לא ידעה שובע. הרגשתי שיש עולמות שלמים המחכים למדרך רגליי, מעבר לאירופה ולצפון אמריקה. עולמות אחרים, שפה אחרת, נופים וצמחייה וצבעים רוויי סודות וקצבים שלא הכרתי. לא במרחק של כמה שעות טיסה - אלא בשינוי איטי ומרגיע המכין למעברים בין יבשות ותרבויות ועושה את הגילוי עשיר יותר ולא פחות מפתיע. ניצלתי הזמנת מו"ל של ספרי בברזיל ושני בארגנטינה, ויצאתי ליבשת חדשה לי בדרך הים שאהבתי.

ההפלגה הארוכה והנפלאה ביותר שלך היתה מחיפה לברזיל באוניית משא של 'צים'. יצאת לדרך עם ספרי קריאה ותיירות ועם דפים חלקים לכתיבת ספרך השלישי. שם נערכה לך ההיכרות עם עוצמתו של האוקיינוס המבודֵד העובר בלי התראה מערסול לטלטלה. כשחציתם את קו המשווה דרומה, אחרי כשבוע של שיט לא שקט ומרגש, אנשי הצוות שטפו אותך בדלי מים, כמנהג הספנים החוגגים את "הפעם הראשונה", ומאז נעלם כוכב הצפון בשמיים ובמקומו הופיע "הצלב הדרומי".

המסע הימי הארוך בספינה כמו ניתק חבל טבור, והגעת לברזיל בזמן תלוש מזמן הבית. ספִירה אחרת, חלוקת העולם למה שבין חוג הסרטן לחוג הגדי, אזור המחיה הנוח לך, ומה שצפונה ודרומה להם, אזורים ממוזגים שם השמש לעולם אינה בזניט, ומשם צפונה ודרומה המעגלים הולכים ומצטמקים לקרח ולקור.

התרחקת מהבית ולא נגמלת ממנו. בחנת את רגשותייך בביקורים תכופים וקצרים שלא הניבו חברויות הדוקות, רידדו את מערכות היחסים בינך ובין בני המשפחה, סיכנו את שורשיה העמוקים של אהבתך את הארץ.

כשהתרחב הסדק בינך לבין ביתך, משפחתך, ארצך, שפתך - ובין העולם הנרכש, השפות הנוספות, ההשכלה המתרחבת והסקרנות שבאה על סיפוקה, הנחיתות הרכות והבריחות הקלות, העוגנים המדומים והחברויות האמיתיות, שאלת את עצמך שאלות זהוּת. יהודייה, ישראלית, קוסמופוליטית, אזרחית העולם המערבי. תהיות של הצלחה מהירה וחופש בחירה מדומה.

מתגעגעת לעצמך כפי שהיית כאם? בבגרות וברוגע של מי שחוזרת ממסעות ארוכים, אמתחתך גדושה, מעריסת התינוק, לתיק לגן, ילקוט בית־ספר, מדים של הבן ושל הבת, קציצות ושניצל, מחית תפוחי אדמה ואורז, תעודות גמר, בריאות טובה, בשלות. ריסון הדמיון והכפפתו לתיעוד בספר האחרון שאותו כתבת אחרי מותו של אביך. מסירות דאגנית לילדים, ציפיות מהם שלא ביטאתי, תקוות לעתידם שטיפחתי. בבית, צופה הליכותיו וגם עובדת בו כל עוד הילדים לא הגיעו לעצמאות ועיתותיו של דב לא היו בידו. שנים מלאות ועשירות ממצות את מה שחשבתי שבית ומשפחה צריכים להיות.

אודי, יעל ואסי דיין. "אחי הצעיר ממני בשבע שנים - ובשנות דור"

כפי שהיית כנבחרת ציבור לוחמנית? פורצת דרך, מנסה לשנות נורמות, פותחת תלם פה ושם עם חברות וחברים לדרך, נערצת, שנואה, מושא לקנאה, הישגית וחסרת סבלנות לנכלוליות ולאיטיות מחשבה, לשטחיות, חברה לעוזרות ולנשים מקצועיות ופחות חברה לעמיתות כשנדרשת עבודת צוות.

*

בבוקר יום חמישי אחד, בתחילת אביב קיצי, מת אחי הצעיר אסי. צעיר ממני בשבע שנים - ובשנות דור. אסי כתב את חייו, כתב את מותו, הספיד את עצמו וחזר והכתיר את עצמו. עוף החול, היפה בנערים, שובה לב וחכם שלא ידע היכן לעצור. אסי חי על הקצה, לא רצה למות, אבל לא די רצה לחיות כדי לאמוד נכון את המרחק בין "על פי התהום" לנפילה עצמה.

חיינו התנהלו במקביל והתרחקו, חפפו ושברו מסלולים. תמיד היה הוא אחי הקטן ואני אחותו הבוגרת, אך הרבה פעמים חסרת אונים להסיר מדרכו את המכשולים שהוא עצמו ערם לעייפה. דחה וקרב, אהב ובחל, יצר והחריב, ואיש לא יכול לו.

לאמא שלנו הוא היה התינוק, ולימים, בשנותיו האחרונות, הילד החולה. מרכז הדאגה, העיסוק, הסיעוד והדמעות. הכוח ניתן בידיו להחיות או לשבור אותה, והוא התפנק וניצל וכאב איתה. כמונחי גורל הם פסעו יד ביד, נופלים וקמים. היא זקופת קומה, והוא שחוח. אם ובן חשוכי מרפא, לביאה אצילית ביופיה ובזקנתה וגור אריה מדמם המשאיר טביעות כפותיו, זורה פירורי זהב.

דרכה האמהית, דרכו האחרונה. אסי נטמן בגבעת שִמרון, בית העלמין של נהלל, במפלס חדש בצלע הגבעה, לרגלי קברי אבינו והורי אבינו, צופה אל העמק, והמקום לצידו שמור לאמֵנו. ייתכן שהשלים עם אביו כשביקש להיקבר לידו, "בקרב בני משפחתו", כאומר שרק המוות יפייס ביניהם. נתתי בבקשתו סימנים.

בחדר הנעול יש מגירות שכבר אפשר לפתוח. אסי נצר וטיפח טינה לאביו שאני לא מצאתי לה סימוכין. קיבלתי את המיתוסים במשפחה על אב מנוכר, אמא אגדה, אחות מועדפת אהובה, חסכי ילדות וקיפוח, ואם היה בהם מימד של לא אמת, לא היה טעם לחשוף אותו. גרסאות שונות של כל אחד מאיתנו, וגם אם הכרתי באגדות צד אחר, לא העזתי לפגוע בחיים השבירים הניזונים מהן. כשמיתוס הופך להגנה ועוטף את נושאו בעבותות אהבה או שנאה מדומים, אולי אסור לגעת בו. אני חוששת לנתץ את מה שאולי לא אוכל לשקם. גם לא בתוכי.

ובכך נבדלנו זה מזו.

דיין כחיילת עם אביה משה. "כולכם הייתם מטרות לתקיפה"

אחיך לא הרגיש שאינו אהוב, אלא נפגע מזלזול באיכותו כמשורר - שהיה או לא היה - מצד אבינו. את לא יודעת, ואולי גם הוא שכח מה מן הדברים אמת ומה בדה כשנפערו חסרים באריג ימיו, והוא לא הבחין בהם כלל ולא הטליאם. מה שנותר היה מבריק ומסמא ומטעה, ולא ידעתם אם יחזור ויחבור אליכם ואיזה נשק יהיה בידו ובמה ואת מי יאשים, ואם האשם יהיה תמיד אביכם, כאל זועם שממצחו נולד ולא אומץ אל חזהו, או שתהיה זו אמך, או את, או אחיך אודי.

כולכם הייתם מטרות לתקיפה מכפישה ומבטלת שהסתיימה בהתנצלות מצידו, חרטות על מה שהיה בכתובים, ושירים לפיצוי. שירים נוגעי לב לאמכם בימי הולדתה - "עוֹד יַגִּיעוּ יָמִים עִם שֵׂיבָתֵנוּ הָרָעָה / נְדַדֶּה אֵלַיִךְ עוּלַת הַיָּמִים" – כפי שכתב לה ביום הולדתה התשעים ושניים, ושנה אחרי זה, כשאמכם בת תשעים ושלוש, כתב:

"וַאֲנִי שֶׁהִתְנַחַלְתִּי עַל בִּרְכַּיִךְ / מְבָרֵךְ אוֹתָךְ לְכָל אֲרִיכוּת הַיָּמִים /

כִּי שֶׁלִּי הוֹלְכִים וְנִכְשָׁלִים".

ואת קיווית, באי נוחות ובבושה, שיארכו ימיה מימי חייו, כי רק בידיה היא היה לקיים אותו באהבה ובסבלנות, לקבל את אובדן דרכו ואת ניצוצות התבונה שפיזר, את חרדתו הדוויה וכאבי גופו.

ארבעה ילדיו, הבכורה כאחות לבתך. נשותיו־גרושותיו, אהובותיו, נכדותיו ונכדו, יצירותיו ופרסיו, מפעלי חיים שעיטרו את שבילי העליות והמורדות שידע, כל אלה לא יכלו לחרדות, לפחדי ההזיות ולפרצי האלימות שחווה, ואמכם הכילה אותו. הכילה ושילמה מחיר כבד ושרדה אותו, וטוב היה מותו מחייו ללא אמכם.

אהבתי את אחי הקטן, חמלתי על שיבוש חייו ופחדתי מהאלימות שגילה ברגעים בלתי נשלטים. הבָנָתי לא הספיקה כדי לקבל או למחול על חוסר הרצון להתמודד, בשנים שזה היה אפשרי, על חוסר הנכונות לשאת באיזושהי אחריות ועל התובענות המנצלת. הוא כתב לי ליום הולדתי השישים:

"כִּי אָחִיךְ הַקָּטָן מְחַכֶּה לָךְ מֵרֹב אַהֲבָה / וּמְעַט הַזְּמַן שֶׁנּוֹתָר לִפְנֵי שֶׁאֲני רָץ לְשִׁמְרוֹן / כָּל אָחִיךְ זוֹעֵק אֵלַיִךְ מִתַּחַת לַבְּרוֹשִׁים - בְּאַהֲבָה!"

הוא רצה לחיות על פי תנאיו, בכאוס שהוא יצר, בהדהוד יצירתו הקולנועית המפוארת ובבריאותו המחוררת – מוח, לב, ריאות, כבד - ולשאול, "הסוף... למה הוא תמיד מנגד?"

אסי תירגם את דילן תומס, "אל תלך בעדינות אל הלילה הטוב הזה", ואת "ואל תהיה למוות ממשלה", ומת במחשבה שהוא שורד עוד לילה של חגיגת התמכרות פרועה ולא מספקת. אחי אהב את הצירוף "לאחותי באהבה... מאחיך באהבה" והשתמש בו בכל ספריו ושיריו, צילומים, וציורים שהקדיש לי.

כך, שוב שבעה. רק הצפוי המתמשך יכול להיות כל כך פתאומי. צפוי מדי שנה, מדי חודש, מדי אשפוז, מדי הזמנת אמבולנס, מדי ניסיון התאבדות, מדי מנת יתר, מדי שיחה הזויה "סופית" מצידו, מדי מכתב או שיר פרידה עד שהתרגלנו. התרגלנו לחייו ולא לפתאומיות מותו.

אנשים, מאות אנשים, נכנסים ויוצאים ולא שואלים שאלות. שניים מילדיו התייתמו מאם ומאב בשנה הזו. התקשורת קשרה לו כתרים שהיו משמחים אותו בחייו, החברים והמכרים ובני המשפחה הפכו להיות מעריצים, אמא נוחמה על ידי ארבעה דורות של מכרים, חברים, בניהם ונכדיהם, ופה ושם אנשים שחשו צורך לבוא ולהתבונן בנאספים בדירה הצפופה ולטעום מאפים ולנחש את זהותם של הבאים והיוצאים.

אני אסירת תודה לדודתי החכמה והאהובה ראומה, שחולקת עימי את הדאגה והאהבה לאמי, אחותה היחידה, ועוזרת לה לעבור את הימים הקשים האלה. בדירתו של אסי נערמו ניירות באלפים - מודפסים, קטעי תסריטים, סיפורים, שירים, תקצירים, תסריטי עבר, מאות ספרים מאובקים, ציורי מחשב מודבקים על הקירות מרצפה ועד תקרה, גזרי עיתונים, צילומים של קפקא, איינשטיין, פרויד, ילדיו, שחקניות – שאסף, גזר, הדביק באובססיביות בלתי ניתנת להסרה או למחיקה. קיר־כותל, עדות לפעילות מוחית מתוזזת מהרציונלי לאונות הדמיון והזיכרון לשדות ההזיה למרחבי ההומור ועומק החרדות והייאוש.

אחִי קורא לי אל "מתחת לברושים", אלא שמקומי לא יהיה שם. אתה מחובק לבד, ילד אהוב, תינוק של אמא, צופה אל פני נהלל, בקרב בני משפחתך ללא אחיך. בחרת "לחזור הביתה", לבית שלא היית בו ושבו תנוחם ותירגע מדרך חייך הגועשת. סערת והסערתָ במשבים נאדרים, ועכשיו סוף. מודעת תודה למנחמים. אצל אמא שאריות של עוגיות, תמונות, בגדים שלו שלא נלבשו, מלמולים חסרי פשר כשהמילים נגמרו, עיניים יבשות בנוכחות אנשים, אם שהתייתמה מבנה.

בנהלל זרים נבולים על תל העפר הבזלתי, ובקרוב מצבת שיש כבדה ומכובדת ועליה כיתוב:

אסי דיין בן רות ומשה

1945-2014

אני חוזרת לשגרת יומי ואל המעט שנותר, ובמעט הזה אורות, ואני מושיטה יד ונוגעת בהם בחום ובאהבה. אני נפרדת מהנייר הלבן וסוגרת פער בין הרוחש בי לתיעודו. אני נפרדת מהעיסוק בדאבות הגוף ומהתפקיד המוגזם שמילאו בחיי בשנים האחרונות. אני חייבת לנסות ולמצות את האפיקים שאינם סתומים, לפסוע בדרכים שהזמן היטיב איתן או כיבדן בסימני אזהרה מפני הנדושות, המבוכה, הרדידות.

איני סוגרת חיים אלא חותמת תיעוד אקראי של מה שאולי היה חשוב,

אולי השאור שבעיסה שגם הוא לא נוּפָּה בקפידה.

איני זקוקה לצֵידה רבה לדרך הקצרה שנותרה. אמי, שיארכו ימיה, מקוּפדת באבלה, עדיין במרחק נגיעה מחבקת, אבל עיניה בעבר הטוב והיא נדה לעוולות ההווה ומשלימה עם קוצר ידה להתוות פני עתיד. ילדיי, בדרך הטבע, רידדו את חבל הטבור לחוט דק בלתי נראה, לפעמים בלתי זמין, חד־כיווני לצורכי יום־יום ומחייב משנה זהירות בטיפוחו.

את החברים הקרובים, אלה שלא נמחקו מספר החיים והכתובות שאני מעדכנת מדי שנה, או התרחקו מעבר לאוקיינוסים ואינם צצים ב"ציוצים" או בפייסבוק, או נסחפו במחשבות עוועים שאין לי שיח איתן, אני אוהבת ומכבדת.

נוספו אליהם חברות וחברים צעירים ממני, צופים לעתיד אחֵר מזה שלי ואינם יושבים מנגד ונוברים בשאריות. אני מחפשת אצלם תשובות לתהיות שלי, אישושים לתקוות ולפחדים, פתרונות לפער בין הקִדמה הטכנולוגית והמדעית ובין יצר האדם, משוגותיו, אורך ימיו עלי אדמות.

ובשאר הדרך, מתנת האור באהבתי את הנכדים. התום, השמחה, האכזבות הקטנות וההפתעות לבקרים, הצחוק והבכי המתחלפים כהרף עין ומשאירים שמי אביב פרוסים ורעננות פריחה.

ומה על החשבונות? חשבונות בין דורות שלא נפרעו. מה שהבטחנו לילדינו, מה שהורינו הבטיחו לנו, שטרות שהוכתמו בזיעה, בדם ובמאמץ, וגם אם לא נפדו במלואם, היתה בהם כוונה אך לטוב. עכשיו נעלמו, או שמאוחר מדי לפדותם, או שהתיישנו ואבד ערכם. חשבון עם אבא שבאשמתי לא מוצה, נשכח ונסלח. חשבונות עם מנהיגים - הבטחות שהשקעתי בהן פנטזיות ותוכניות עבודה ואשליות, שנופצו כלעומת שניתנו והפכו לביצה מרירה ומשפילה, ואף זו יובשה ונדחקה לקרן זווית. חשבונות שאני לא פרעתי, אכזבות שגרמתי, ציפיות שלא מילאתי כשהשארתי מישהו מחכה עד בוש על אם הדרך או קרוב לפסגה שאליה לא יוכל להגיע בלעדיי.

ספרה האוטוביוגרפי של יעל דיין, "מנגד", ראה אור לאחרונה בהוצאת "מודן".