השירים הטחונים של גלגלצ, עכשיו גם בדיסק

מצד אחד אפשר להבין את גלגלצ על ההחלטה לציין 20 שנה לקיומה באלבום אוסף של מיטב להיטי התחנה. אם 1994 זוכה בימים אלה לעדנה מחודשת בזכות שלל חגיגות 20 שנה ל(מלא את החסר - מבריטפופ דרך "חברים" וכו'), ו"סלקום" יכולה לרתום את זכרו של אריק איינשטיין לעגלת מסיבת יום ההולדת שלה בפארק הירקון, מדוע גלגלצ לא יכולה לחגוג את היותה הסמן התרבותי הבולט ביותר בסדר היום המוזיקלי של ישראל כבר שני עשורים?

מצד שני - לא ממש ברור למה החליטה התחנה לחגוג את עצמה באמצעות לא פחות מאלבום כפול (!) שכולו מורכב משירים שגם כך מושמעים כל היום ברדיו. שהרי מהי גלגלצ אם לא לופ אינסופי של שירים שכולנו מכירים  - ואם לא הכרנו, ודאי נכיר ב-6 הפעמים הבאות בהן נתקל באותו השיר, בטווחי זמן לא רחוקים מספיק?

 "סע לאט". פתח את שידורי התחנה 

האוסף "סוף שבוע רגוע", שכאמור - בא לציין עשרים שנות שלטון מוחלט בפסקול השבת של הישראלי הממוצע, מכיל בתוכו כמעט כל קלישאת גלגלצ טיפוסית, זו שהביאה עליה מקטרגים רבים לאורך השנים. זה המקום שבו מזה שני עשורים נפגשים "קול גלגל" ו-"סע לאט" (כן, גם כאן איינשטיין מככב - ואפילו ברצועה שפותחת את האסופה ופתחה את שידורי התחנה. קונצנזוס, בכל זאת), זו פינת הרחובות "אביא לך" על שם אהוד בנאי ו"תגידי" על שם ארצי. זרקו לסיר את הפרויקט של עידן רייכל, אביתר בנאי ומוש בן ארי, הוסיפו תיבול בינלאומי בדמות"Suzanne" של לאונרד כהן, "Perfect Day" של לו ריד ו-"Hallelujah" גרסת ג'ף באקלי, וקיבלתם - ובכן, את מה שגם ככה אתם שומעים ברדיו שלכם מדי סופשבוע. רגוע, כן?

"מישהו פעם" של עברי לידר, שמגיע מיד אחרי "Going To A Town" של רופוס ווינרייט? אתם רציניים? אני יכול פשוט להדליק רדיו בכל שעה נתונה ולקבל את השידוך המשמים הזה בעצמי! אם רוב חובבי המוזיקה בדרכים מצטיידים בדיסקים או בנגני מוזיקה כדי להימלט מאותן רצועות מיינסטרימיות, איזו סיבה שבעולם יש להם לרכוש אלבום שכולו פלייליסט שכבר מתנגן להם ברדיו? מי הם האנשים שאליהם מכוון האוסף הזה בכלל?

בהעדר השוואה קלישאתית פחות, קונספט אלבום האוסף של גלגלצ מזכיר את אותה "תוכנית על כלום" מבית סיינפלד, בתוספת הכלום כלומר. כי בואו נודה באמת: עבור רובנו, גלגלצ היא בעיקר פסקול ברירת מחדל לנסיעות מתארכות, לא יותר משומר מסך לאזניים של נהגים שמתים כבר להגיע הביתה או למשרד, ומעדיפים להאזין למשהו, כל דבר, ולו רק כדי להימנע מהאזנה לקולות האלה שבראש. אלו שמזכירים לך את המשכנתא, האובר דראפט, העבודה האפורה, הכאב המוזר בצד שמאל והמלחמה הזו שמתנגנת לה ברקע, מאחורי המעטפת המסממת של הג'ינגל ההוא שמסתיים ב"רגוע".

אז עכשיו אתם רוצים שניקח את מוזיקת מעליות הדרכים הזו אלינו הביתה? בשביל מה לעזאזל המציאו את נגן התקליטורים ברכב, אם לא כדי לברוח מהרדיו, על שלל רעותיו החולות וההשמעה החמשת אלפים של "Back To Black"?

"זוהי המוזיקה המלווה את החיילים שעושים דרכם הביתה", נאמר בפתח דבר האלבום המיותר. "את אלה שנשארים בבסיס, את הנהגים בכבישים והמאזינים בבית. את אלה הטורחים על ארוחות השבת ואת הבליינים שמתכוננים למסיבות סוף השבוע", ועוד נכתב שם: "במובנים רבים, כמעט בלתי אפשרי להכניס את הקסם הזה לשני תקליטורים. חלק מההנאה שבהאזנה לרדיו טמונה באי הידיעה מה יהיה השיר הבא, נכון?",  נכון. אבל במקרה של "סופשבוע רגוע", רוב הניחושים אודות זהותו של השיר הבא, או לפחות מבצעו, יהיו נכונים.

באופן פרדוקסלי, "סופשבוע רגוע" היא סממן האי שפיות הגדול ביותר של התרבות הישראלית. בכל העולם השבוע מתנהל בעצלתיים וסוף השבוע הוא זמן הפורקן, יומיים בהם שגרת החול מתחלפת באפשרות לשבור את התבנית האינסופית שמתחילה ב-9 ומסתיימת ב-5 ונמתחת אף מעבר לכך. בישראל הבוערת תמידית לעומת זאת, ימות השבוע מתנהלים להם בכאוס מוחלט, עד אותו סוף שבוע  שמבטיח בעיקר מנוחה מתלאות ראשון עד חמישי, אגירת אנרגיה לקראת שבוע מוטרף חדש.

ואם לרגע מצאתם זמן במהלך השבוע לעצור ולתהות על קנקנה של פיסת האדמה הבוערת עליה אתם מקפצים בכל יום, עכשיו יש לכם אותה גם בגרסת הדיסק. העיקר שיהיה רגוע, הכי רגוע.