באתי בגלל לאונרד כהן, נשארתי בגלל המפיק

את סיפורו של שמעון פרס אין צורך להציג. במקרה של לאונרד כהן, כפי שמלמדת הביוגרפיה המצוינת שלו ("החיים של לאונרד כהן", סילבי סימונס, הוצאת כנרת זמורה ביתן), מדובר באמן שלאורך מרבית הקריירה שלו לא זכה בהצלחה מסחרית, וגם נתפס כמוזיקאי למאזינים אניני טעם ויחידי סגולה. ההפיכה הבלתי נתפסת שלו ל"כהן הגדול", מוצר צריכה פופולרי ללקוחות בורגנים שאוהבים להדליק נרות ולצטט קלישאות, התרחשה בכלל בגלל מעילה מתמשכת של המנהלת האישית שלו, שאילצה אותו לצאת לסיבובי הופעות ענקיים ברחבי העולם ואז לגלות - כמעט בטעות - שהפך לכוכב.

שמעון פרס של המוזיקה. לאונרד כהן(צילום: ירון ברנר)

מאותו רגע, דומה שלא משנה מה ליאונרד כהן יוציא לאור, התגובה הכמעט פבלובית תהיה השתאות המונית המלווה במלמולים נרגשים על אודות גדולתו. בדומה למקבילו, שמעון פרס, שהפך מעוכר ישראל לסב הלאומי המחבק את כולנו, ללא קשר למה יעשה או לא יעשה בפועל.

אני מניח שכבר ניחשתם, שאני לא נמנה על מעריציו המושבעים של כהן. אני חושב שהוא היה כותב נהדר - לפחות בשנים הראשונות, לפני שהפך לגורו מקצועי של התרבות המערבית, ומבין לגמרי את קסמיו האישיותיים: הדמות המסוגפת למראה, כמעט נזירית, שמצד שני יש בה הבטחה למגוון רחב של חטאים; האיש הלבוש בחליפות יוקרה, שחי שנים במנזר; ההבנה העמוקה, המיתולוגית, בנפש ובגוף האישה; וכמובן, הקול הזה. הייחודי, החודר, החכם מכל.

אבל אנחנו בעסקי המוזיקה. ובמישור הזה, מעולם לא נסחפתי אחרי המוזיקה של לאונרד כהן. ואם לדייק - בהכללה גסה מאוד, היא משעממת אותי. הטריק האינסופי של דקלום מתמשך על מצע של קלידים, כשבבית השני מצטרפות שתי זמרות לווי ואז נכנס גם הכינור/ מנדולינה/ אקורדיאון/ כל כלי שבאותה תקופה עושה את זה ללאונרד, משרה עליי לאות כבדה. כהן ניסה, במהלך הקריירה העשירה שלו, גם לנסות כיוון לפעמים, בייחוד באלבום Death of Ladies Man, שהפיק פיל ספקטור - אבל חזר תמיד אל הנוסחה המוכרת. ולאחרונה, גם הנמכרת. זה נכון בעיקר לאלבומים האחרונים שלו, שדומה כי ויתרו מראש על הרכיב המוזיקלי הזניח הקרוי לחן.

עם כל המטען החשדני הזה ניגשתי לאלבומו החדש של כהן, Popular Problems, שיוצא במקביל לחגיגות יום הולדתו ה-80. האלבום אמור להיות המשך טבעי למדי לקודמו המצליח, Old Ideas, שגם הופק בידי פטריק ליאונרד. וגם הפעם, ליאונרד הלחין את מרבית השירים עם כהן. האנטגוניזם שלי ספג חבטה מיד עם תחילת הדרך, בשיר הפותח Slow. על רקע קלידים בלוזיים ואורגן המונד מלוכלך נכנס הקול חודר העצמות הזה של כהן, המגיע מהשמים או ממעמקי האדמה, ומספר שהוא "תמיד אהב את זה איטי". זה יפה, ומחרמן, ונשמע חיוני מתמיד, גם בגיל 80.

הרצועה הבאה, Almost Like the Blues, שיצאה גם כסינגל, מפגישה יפה בין טקסט אפוקליפטי של כהן לבין הפקה מוזיקלית מסתורית וטורדת מנוחה. הרצועה השלישית, Samson in New Orleans, היא היפה באלבום, ומציגה לחן מכשף שמאתגר את הקול החרוך של כהן (ועושה לו רק טוב), על רקע הפקה קסומה ממש. My Oh My כובש, עם

 החצוצרות האלגנטיות והמלודיה(!) המחלחלת באיטיות, אבל בעיקשות. Nevermind ממזג יפה בין בלוז מטונף ומאוואלים בערבית. ו-You Got Me Singing החותם (יש תשעה שירים באלבום) מרגש בפשטות שלו.

המשותף לכל השירים שציינתי הוא שהם נכתבו במשותף בידי לאונרד כהן ופטריק ליאונרד. ואילו שני השירים היחידים שבהם ליאונרד לא זוכה לקרדיט הם דקלום מתמשך, עם נגיעות של שירה נשית, בדיוק מהסוג שאני חושש ממנו כל כך. מה שמביא למסקנה הבלתי נמנעת - Popular Problems הוא אלבום מוצלח, שבו לאונרד כהן מפתיע לטובה בחיוניות הכמעט מתפרצת שלו. אבל ככה זה, כשליאונרד מציל את כהן.