"העירום הוא חלק מהעבודה, לא פרובוקציה"
להקתו של הכוריאוגרף הצרפתי אוליבייה דובואה תציג בישראל את "טרגדיה", יצירה שבה הרקדנים מופיעים בעירום מלא. קארין ז'יראר, רקדנית הלהקה, מדברת בראיון על המופע: "התלבושת שלנו היא העור ולא עושים מזה עניין"
כותרת מאמר הביקורת שפרסם Le Monde למחרת הבכורה החגיגית של "טרגדיה" בפסטיבל אביניון לפני שנתיים וחצי, דיברה במונחים שלא הותירו מקום לספק: מדובר בסנסציה. יצירתו של הכוריאוגרף הצרפתי אוליבייה דובואה הותירה את הקהל ואת המבקרים פעורי פה. "מה היה שם בדיוק?" כתבה מבקרת היומון הצרפתי: "הכרזת מלחמה? רייב עכשווי? מופע טראנס רוק? טקס שבטי? 'טרגדיה' היא בראש ובראשונה מופע מחול עצמתי, ספקטקל, יצירה נדיבה וחסרת רחמים".
דובואה, רקדן ויוצר שקשה להכניס למגרה, שיתף פעולה בעבר עם יוצרים בולטים כמו הכוריאוגרף הצרפתי אנז'לן פרלז'וקאז' והבמאי הפרובוקטיבי יאן פאבר. עקבותיהם של השניים חרטו סימנים גם ביצירותיו. "טרגדיה", עבודה ל-18 רקדנים ורקדניות שמופיעים בעירום מלא מראשיתה ועד סופה, משתמשת בגוף כחומר גלם ביד פסל על מנת להרהר באכזריות וביופי, תכונות אינהרנטיות של האנושות.
"העירום הוא חלק אינטגרלי בעבודה, לא החלטה סתמית או פרובוקציה לשם פרובוקציה", אומרת הרקדנית קארין ז'יראר ועונה לשאלה שלא נשאלה על העירום כמקפצת קידום מכירות של היצירה ברחבי העולם. "אחרי שתי דקות של התעסקות באנטומיה, העין מתרגלת לעירום ואתה לא שם לב לזה יותר. לעלות לבמה לבוש ולהתפשט, זה מה שהופך את העירום לנושא. בעבודה הזו, אנחנו עירומים מההתחלה. זה המצב הבסיסי, נתון, עובדה. הגוף הוא הבגד שאנחנו לובשים. התלבושת שלנו היא העור ולא עושים מזה עניין".
אף שבסצנת המחול הישראלית נדמה שרק לאחרונה גילו אותו - ותעיד על כך אינפלציה בעבודות של יוצרים צעירים שעושים בו שימוש - עירום הוא חלק בלתי נפרד מרפרטואר המחול המודרני. בארון הספרים של היצירה הכוריאוגרפית העולמית נוכח העירום בין אם כהצהרה פוליטית או אסתטית אצל רבים וטובים. איזדורה דאנקן, איבון ריינר, יירי קיליאן, אלן פלטל, מארי שווינאר, מרק מוריס, אנז'לן פרלזוקאז' ואוהד נהרין הם רק חלק מזערי מהם.
מדוע עירום במחול נחשב עדיין לטאבו? לא ברור. אחרי הכל הוא שם מקדמת דנא. על התקרות המצוירות בקתדרלות, בפסלים שהוצבו בכיכרות הערים הגדולות, בציורי קיר של ענקים ממיכלאנג'לו ועד רמברנדט. גם על מסכי הקולנוע הפך העירום לטריוויאלי, ולמרות זאת בכל הנוגע לאמנויות הבמה, אלה המתקיימות ברגע, חיות ונושמות מול עיני הצופה ומציבות בפניו מראה לפגמיו, נתפס העירום כהתרסה ומעורר מחלוקת.
יצירתו של דובואה הציפה בחודשים האחרונים מחלוקת גם בישראל. בבית האופרה הישראלית שבמשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, החליטו שלא לכלול את היצירה בעונת המחול, והיא מוצגת כמופע מתארח. שילוב מודעות פרסומת בכלי התקשורת המודפסת והאלקטרונית התגלה כבעייתי בשל תמונות העירום הפרונטאלי והחשש לפגיעה ברגשות הציבור. "מדובר במדינה שסערה סביב רקדנים במכנסונים וגופיות", אומרים בהפקת המופע ומכוונים להופעתה של להקת בת שבע בחגיגות היובל למדינת ישראל, שהוביל למשבר קואליציוני ועתירות לבג"ץ.
"יש עדיין מבוכה סביב נושא העירום ובהרבה מקומות זה עדיין נחשב טאבו ומעורר הסתייגות", אומרת ז'יראר, אך מדגישה: "העבודה של אוליבייה מתייחסת אל הגוף העירום כאל חומר או כלי עבודה. המטרה לא לגרות במובן המיני של המילה, אלא לגעת במה שמחבר ביננו". הגוף בעבודתו של דובואה הוא יצירת אמנות עצמאית שמנהלת דיאלוג עם נורמות חברתיות ואידיאלים וקוראת עליהן תגר.
"בגופות הרקדנים ניתן לקרוא את ההיסטוריה של העולם כאילו מדובר במפת הציוויליזציה", אמר דובואה בראיון לקראת מופע הבכורה שנערך אשתקד בלונדון, ואכן, רקדני הלהקה שונים זה מזה הן במבנה הגוף והן באסתטיקה התנועתית, מרכיבים ביחד קולאז' אנושי רב גוני שהופך את הבמה למיקרוקוסמוס. "הכוונה היתה ליצור מסה אנושית רבגונית ומכאן הבחירות בפיזיולוגיה שונה", אומרת ז'יראר, "קשת הגילאים רחבה, מבנה הגוף והצבעים שלנו שונים, ויש בזה אמירה. קחי אותי, לדוגמה, אני מלאה ויש לי חזה גדול ומבחינה אנטומית ואסתטית זה יכול להיחשב לגוף עם פגמים. לצדי על הבמה יש רקדנים עם גוף מושלם לכאורה. ביחד אנחנו יוצרים רקמה אנושית מגוונת ושלמה. אין פורמולה אחידה או מודל אחד של יופי – יש גוף, נפש, תנועה. בזה אנחנו עוסקים".
זו לא עבודה שעוסקת במיניות, אך בניגוד ליצירות רבות שמבקשות לטשטש את גבולות הג'נדר, הטקסט הכוריאוגרפי מנכיח את השוני ומתעקש על מהותו. "אנחנו שונים פיזיולוגית, ויזואלית ורגשית. גם כשהטקסט הכוריאוגרפי זהה, גברים ונשים יפרשו ויבצעו אותו אחרת כיוון שנקודת המבט שלנו שונה. זה מה שיוצר את העושר וזו נקודה מאוד מהותית בעבודה: יש טריטוריה נשית וטריטוריה גברית. כל קבוצה מגדירה את עצמה ורק בשלב מאוחר נוצר מפגש שנעשה כמו אינפוזיה הדרגתית. נקודת המפגש יוצרת איזון", אומרת ז'יראר.
התלבטת אם להצטרף לפרויקט?
"זה דרש בירור. שאלתי את עצמי אם בא לי להופיע בעירום ואם אוכל להתמודד עם זה. ביום הראשון של האודישנים, כשהגיע הרגע להתפשט, אוליבייה ביקש שפשוט נלך בחדר החזרות. אני זוכרת שהתבוננתי במתרחש סביבי ופתאום זה הכה בי: היה משהו כל כך עוצמתי וטבעי בזה. זו יצירה אינטנסיבית ומשחררת בו זמנית וזה בא לידי ביטוי גם בתגובות הקהל".
אחרי שלוש שנים של הופעות בכל העולם יש עדיין מבוכה או שהתרגלתם?
"התרגלנו להיות עירומים זה ליד זה. התרגלנו לכך שאנחנו מוקפים בעיניים שמתבוננות בנו כל הזמן במהלך החזרות.
במובנים מסוימים הבמה היא הגנה, כמו חומה מבודדת, כך שאין תחושת סכנה אבל תמיד ישנו הרגע הזה, שנייה לפני שאתה עולה לבמה, שבו אתה נושם עמוק. זה לא עובר לידך".
העירום משפיע על התנועה?
"באופן טבעי. כשאתה עירום, כלום לא מפריד בין הגוף לחלל. אתה יכול להרגיש את האוויר נע סביבך. אין את מחסום הבגד מה שמאפשר ללכת רחוק יותר עם התנועה. הבגד מצמצם את התנועה ובלעדיו אנחנו משוחררים יותר. ככה לפחות זה מרגיש. אנחנו הולכים, רצים וקופצים ובעוד שבגד אוסף את הגוף ומחזיק אותו, בלעדיו התנועה מתפזרת, הגרביטציה עושה את שלה. עירום גורם לך להרגיש אחרת ואני לא מדברת על חושניות אלא על הבעת עמדה. יש בו משהו ששם אותך במקום לא בטוח, לא נינוח. אני חושבת שעם בגדים העבודה תאבד מהעוצמה שיש בה".
עכשיו אתם פה במדינה שידעה לא מעט טרגדיות לאורך שנות קיומה וגם בקיץ הנוכחי. היה ספק אם להגיע?
"השאלה היחידה שעלתה היתה בנוגע לבטיחות, אבל אני חושבת שלכולנו היה חשוב להגיע עם העבודה הזו, שעוסקת בהומניזם, לישראל. זה מרגיש הכרחי דווקא בגלל שמדובר במדינה מורכבת ומתוחה".
