אני סרבן למען הדמוקרטיה

שירתתי בצה"ל בין השנים 2001 ל-2011, מתוכן שש שנים ביחידה 8200. במשך שנים עשיתי כמיטב יכולתי למען הצלחת היחידה. אני גאה שזכיתי לתרום להגנת אזרחי ישראל ומודה ליחידה ולצה"ל על פרסי ההצטיינות שהעניקו לי על תרומה זו לאורך השנים.

בשבוע שעבר, אני ועוד 42 יוצאי יחידה 8200 הצהרנו שצו מצפוננו אינו מאפשר לנו עוד לקחת חלק בפעילות היחידה נגד פלסטינים, פעילות המסייעת לשימור והעמקת השלטון הצבאי על מיליוני בני אדם חסרי זכויות. חתמתי על המכתב בלב כבד, ומתוך תחושת אחריות עמוקה. סירוב הוא צעד קשה, ואין אחד ביננו המקל בו ראש.

עוד בערוץ הדעות של ynet

גם למרקל האזינו / עמוס ידלין

סרבני 8200(צילום: טל שחר)

מכתבנו עורר תגובות רבות, אולם לצערי הדיון הסוער התמקד בטפל ולא בעיקר. חלק גדול מהביקורת שהופנתה כלפינו עסק בכך שבחרנו בסירוב פומבי, במקום לפנות למפקדינו ולנסות לפתור את הבעיות ביחידה "מבפנים". חלק מהחותמים פנו למפקדיהם ולא זכו לתשובה, אך זה לא לב העניין.

לו הייתי מאמין שהבעיה היא ביחידה 8200, במפקדיה או בשיטות העבודה שלה, לא הייתי בוחר לעשות צעד כה מרחיק לכת. טעויות אנוש ובעיות ארגוניות אינן מצדיקות בעיני סירוב מצפוני. הבעיה שהניעה אותי לחתום על המכתב, בצער, מצויה במדיניות המטילה על 8200 את המשימה לאסוף מודיעין על אוכלוסיית נתינים חסרי זכויות אדם ואזרח.

מודיעין הוא כוח, ואיסוף מודיעין על אדם הוא הפעלת אלימות. ראיה לכך ניתן למצוא בסייגים החמורים המוטלים בחברות דמוקרטיות על יכולת השלטון לאסוף מידע על אזרחים והמגבלות על השימוש במידע שנאסף. אם איסוף מודיעין הוא צורה של אלימות, כשמדובר באזרחים בעלי זכויות במדינה דמוקרטית, הדבר נכון שבעתיים תחת משטר צבאי, שבו כמעט לא קיימות הגנות על הנתין מפני כוחו של השלטון.

הפעלת אלימות היא זכות ואף חובה של מדינה כאשר מדובר בהגנה על אזרחיה. לכן, עצם הפעלת הכוח אינה בעייתית בעיניי. הדבר נגדו יצאנו, חותמי המכתב, והסיבה שבגינה איננו יכולים מצפונית להמשיך לעסוק באיסוף המודיעין בזירה הפלסטינית, היא שתכלית הפעלת הכוח המודיעיני כלפי הפלסטינים אינה מוגבלת להגנה על אזרחי מדינת ישראל. ניסיוננו כחיילים ומפקדים לימד אותנו שאותו הכוח משמש לשימור השליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית, שליטה שבינה לבין הגנה עצמית אין כל קשר.

מעשי רצח, אלימות וטרור מתרחשים גם בתוך החברה הישראלית. אולם למרות הסכנה, אזרחי ישראל אינם מוותרים על זכויות בסיסיות כמו הזכות לפרטיות, חופש הביטוי והתנועה או חזקת החפות. אם זכויות האדם שלנו כה יקרות לנו, עד שאנו בוחרים לשמור עליהן אפילו במחיר סיכון שלומנו, איך נצדיק את שלילתן מהנתינים הפלסטינים הנמצאים תחת שליטתנו? אם המחשבה על שלטון כל-יכול, המסוגל להפעיל עלינו בכל רגע אלימות באמצעות המידע אותו הוא אוסף עלינו, מעבירה בנו צמרמורת, איך נצדיק שימור שלטון כזה על הפלסטינים?

יש המאשימים אותנו בהתנכרות לצבא או למדינה, ורומזים שאנחנו מביעים עמדה המזוהה עם מפלגה פוליטית כזו או אחרת. זה אינו המצב. אלטרנטיבות מוסריות וצודקות למצב הנוכחי אפשר למצוא בקצוות שונים של הקשת הפוליטית מימין ומשמאל. אחרים טוענים שאנחנו פוגעים בדמוקרטיה. אולם בחירה דמוקרטית לשלול לצמיתות זכויות אדם ואזרח ממיליוני אדם תחת שליטת המדינה אינה לגיטימית, ומאבק בה הוא מאבק צודק למען הדמוקרטיה.

כל עוד מדינת ישראל בוחרת במודע לשמר את השליטה הצבאית על הפלסטינים, איננו יכולים להצדיק את שלילת הזכויות שלהם כמעשה של הגנה עצמית. הבעיה אינה רק ביחידה 8200, שעושה את תפקידה נאמנה ומלאה באנשים ערכיים שנמצאים במצב בלתי אפשרי. הבעיה היא במשימה שהוטלה על היחידה, הכוללת שלילה של הזכויות היסודיות ביותר של הפלסטינים ושותפות בשימור השלטון הצבאי עליהם.

רס"ן ש', מסרבני 8200. לפניות: modiinletter.wordpress.com

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il