בלילה הורידו אותי לתא מספר 4
אני? שוחד? בית סוהר? נקלעתי לסרט מתח גרוע עם דיבוב בגרוזינית, שבו נכפה עלי לפתע לגלם תפקיד ראשי - אלא ששכחו להסביר לי את העלילה. פרק מספרו של רוני פוקס "חטיפה בגיאורגיה"
1. יום חמישי, 14 באוקטובר 2010, גיאורגיה
הטיסה מאיסטנבול לעיר הנמל בָּטוּמי, השוכנת לחוף הים השחור, היתה קצרה ונוחה. שעתיים בסך הכול, במטוס ששכרתי במיוחד לרגל המעמד. הרומן העסקי שלי עם גיאורגיה, שהחל לפני כתשע-עשרה שנים כחזון אדיר ועבר תהפוכות כה רבות, עמד סוף-סוף להסתיים. בכיסי היה מכתב ההזמנה הרשמי של ראש ממשלת גיאורגיה, יחד עם תוכן הנאומים ששנינו אמורים לשאת במסיבת העיתונאים החגיגית בצהריים. לא בכל יום מזמינים אותי בהתראה קצרה לארוחה עם ראש ממשלה, ולא בכל ארוחה חותמים איתי על הסכם פשרה בסך שבעים ושניים מיליון דולר - ואלה היו סיבות טובות מספיק, לדעתי, כדי להגיע לפגישה במטוס פרטי.
הסיבה הנוספת ישבה לידי: יוני, בני הבכור. שמחתי כל כך שהצטרף לנסיעה. לא מכבר מלאו לו עשרים ושמונה ורק לאחרונה הוא החל לעבוד איתי. נהניתי לראותו לומד את רזי העסקים, הולך ונכבש בקסמו של תחום האנרגיה. את התהליך הכרתי היטב: גם אני למדתי את המקצוע מאבא שלי - והוא בתורו למד זאת מאביו, שניהל חברת מכס קטנה במשרד צנוע ליד נמל חיפה. אבי נכנס לעסק של סבא והתמקד בשמאות ימית ובמדידות של משלוחי נפט. כילד נהגתי להתרוצץ איתו בין המכליות בנמל הדלק, שואף לקרבי בהתלהבות את ריח הזהב השחור. כשהייתי בן עשרים וחמש כבר ניהלתי את העסק המשפחתי הקטן. עד היום אני אוהב ריח של נפט. זה היה המקום שממנו התחלתי, משם צמחו עסקי. והנפט הוא שהוביל אותי בסופו של דבר גם לגיאורגיה, אל הפרשה ששינתה את חיי.
אבל השאלה אם בני עתיד להיות דור רביעי למקצוע לא העסיקה אותי ביום הגורלי ההוא. הייתי דרוך ונרגש. שוחחנו מעט על חילוץ הכורים בצ'ילה, דרמה שהסתיימה לפנות בוקר, אך רוב הזמן הבטתי בשקט מבעד לחלון, מגלגל במוחי את הדברים שאגיד במסיבת העיתונאים, מלטש את הניסוחים המליציים שסיכמו עורכי הדין האמריקאים של גיאורגיה עם עורכי הדין הבריטים שלי. אותו דיאלוג קוסמופוליטי ייצג באופן סמלי את שנות האור שהפרידו ביני לבין אבי. בחלומותיו הפרועים ביותר לא יכול היה לדמיין אי-מיילים החוצים יבשות כהרף עין, ודאי לא כאלה העוסקים בפרויקט העצום שנדון בבית הדין הבינלאומי לבוררות, לא כל שכן בגובה הפיצוי שנפסק לטובת הפרחח שהייתי פעם.
רק שלשום ישבתי בסלון התל אביבי של אורנה, אחותי, וסיפרתי לה על הזמנתו האדיבה של ניקה גילאורי, ראש הממשלה החדש. "אני מקווה שהוא איש נחמד," אמרתי.
"לא מוצא חן בעיני שאתה נוסע למדינה הלא יציבה הזאת", אמרה אורנה. "אני עוד זוכרת כמה דאגתי לך כשהפגיזו את המלון שלכם בטביליסי".
צחקתי. "עפת רחוק מדי, אורנה'לה, זה קרה ב-1991! עבורי זו היתה חוויה, להתיידד עם הכתבים הזרים ולפטפט עם כריסטיאן אמנפור המדליקה... תפסיקי להיות כזו דאגנית".
תמיד היא דואגת לי, אחותי הקטנה. נשארנו קרובים גם כשאוקיינוסים חצצו בינינו, ואחרי שהורינו נפטרו הקשר אף התחזק. אורנה היא מוקד של חום וכוח במשפחה הקטנה שלנו. לפני שנים לקחה על עצמה את ניהול העסק של אבא בחיפה ועשתה חיל. היא כבר מזמן לא זקוקה לעזרתי ואני גאה בהצלחתה, אבל הדאגה שלה משעשעת אותי.
"אין מה לחשוש", הרגעתי אותה. "אני טס עם פמליה ענקית."
"גם יָאני יבוא איתך?" היא שאלה.
יאני קארדָסופולוס הוא חברי ושותפי הוותיק. סוחר נפט יווני, יליד בית לחם, בוגר קיימברידג' ואיש אשכולות, הילדים שלי אוהבים אותו כבן משפחה, ולא, הוא לא ייסע לבטוּמי. שני עשורים של התנהלות עסקית שערורייתית מצד הגיאורגים גרמו לנו הפסדים כבדים, ויאני לא מצא טעם בחיוכים המאולצים שנועדו למצלמות. הוא יחתום על ההסכם באיסטנבול בנוכחות עורכי הדין משני הצדדים, סיפרתי לאורנה, ומשם אמריא בלעדיו לטקס החתימה הסופי עם ראש הממשלה.
"למה אתה צריך את כל הצרמוניה?" הקשתה אחותי. "שהגיאורגים יבואו לטורקיה ותחתמו כולכם שם. יש לי תחושת בטן רעה, רוני".
"אל תגזימי", אמרתי. "שני עורכי דין שלי מהפירמה הבינלאומית 'סקאדן' באים לשמור עלי, גם עורך הדין שמייצג את הגיאורגים טס איתנו. והפרטנר הטורקי שלי, מהמט, את הרי יודעת שהוא דיפלומט לשעבר ואיש עסקים מוכר. אפילו הנציג הגרמני של חברת הביטוח 'אליאנס' מצטרף. ואל תשכחי שאני קונסול כבוד של טורקיה בישראל. מה כבר יכול לקרות?"
אורנה הזכירה לי משפט שאמא שלנו נהגה לומר: "אל תלכו למקום שבו חייבים לכם כסף". לא השתכנעתי, כמובן. הרי לא הייתי מעז לסכן את בני אילו היה בי חשש קל שבקלים.
איך יכולתי לנחש שעומדים לחטוף אותי? חשתי מוגן, מלא ציפייה לקראת הטקס הממלכתי שיסיים את הסכסוך הארוך, ולא שיערתי לעצמי שמכינים לי מלכודת.
נחתנו בבטומי לפני הצהריים. על המסלול המתין לנו כבר סגן שר האוצר, אַבטָנדיל חַראיידזֶה, שאותו פגשתי חודש קודם לכן בסוויטת מלון מפוארת באיסטנבול. זה היה מפגש הזוי למדי, ארוך ורווי אלכוהול, שהתנהל באמצעות מתורגמן. אני זוכר שתהיתי אז איך בכיר במשרד האוצר שאינו יודע אנגלית נשלח להתדיין על פיצוי בשווי של שלושה אחוזים בערך מתקציב המדינה. למרות זאת, הישיבה המסורבלת הסתיימה ברוח טובה וסללה את הדרך - כך לפחות האמנתי - לסיכום הפשרה עם ראש הממשלה. בקרוב מאוד אני עתיד לגלות עד כמה שגיתי בפירוש המציאות.
סגן השר, שהגיע גם הפעם עם מתורגמן, היה בגילו של בני. חייכתי נוכח מבטי הפליאה שהחליפו אנשי הפמליה שלי. כן, הפוליטיקה בגיאורגיה שייכת לצעירים. מאז מהפכת הוורדים בשלהי שנת 2003, שגרמה להתפטרותו של הנשיא שוורדנדזה, נדיר למצוא איש ממשל שגילו עולה על ארבעים. נדמה שהם פשוט העלימו את הדור הישן. לצִדו של סגן השר ראיתי פנים מוכרות: זאב פרנקל, מהנדס ישראלי ואיש עסקים שחי שנים רבות בגיאורגיה, שכיר לשעבר בחברה שלנו ואיש הקשר שתיווך במשא ומתן עם משרד האוצר. צלם זריז תיעד את חבורת הגברים המכובדת על המסלול, מחליפים לחיצות יד ומחייכים בנימוס, וכולנו נכנסנו למכוניות השרד המפוארות שחיכו לנו.
עיר הקיט בָּטוּמי בנויה על חצי אי, כעשרים קילומטרים מהגבול הטורקי, נחשבת לנמל הראשי של גיאורגיה ונראית כעיירת פיתוח. הטיילת הרחבה היתה ריקה, הרחובות נטושים. התברר שזהו חג לאומי - יום השנה האלף לקתדרלה של מצחֶתָה. חלפנו ליד שלטים רבים שהכריזו על בנייה ופיתוח, ומבעד לחלון המכונית הראיתי ליוני את הניגודים שלמדתי כבר להכיר: הכביש נראה חדש אך יש בו בורות, הבניינים מסוידים אבל ספק אם הצנרת עובדת, ומאחורי השלטים ניצבים רק מגרשים ריקים. כאן מחשיבים את הרושם החיצוני ואת מראית העין. פגשתי לא מעט גיאורגים עם שעוני זהב ומכוניות יוקרה, שגרים בחורבות. יש להם אפילו ביטוי מיוחד לתופעה - "פאקאזוחה".
השיירה עצרה ליד "דג הזהב", מסעדת תיירים גדולה, דו-קומתית, המשקיפה לים השחור. לפי לוח הזמנים שתואם מראש ציפתה לנו כאן ארוחה חגיגית, ואחריה פגישה עם ראש הממשלה, טקס החתימה ומסיבת עיתונאים. לא פלא, חשבתי, שסגרו את המקום לכבודנו.
התיישבנו סביב שולחן עמוס בכל טוב, כמנהגם של הגיאורגים: מבחר גדול של מנות ראשונות, סלטים רבים ושפע של משקאות קלים וחריפים. סגן השר נשא נאום קצר והדגיש את תרומתם של המשקיעים הזרים לכלכלת ארצו. המתורגמן הסביר כי לפי מנהגי המקום, כל אחד מאיתנו מתבקש להרים כוסית ולומר דברי ברכה. הוא גם בירך ראשון; סיפר באריכות על המלחמה עם רוסיה לפני שנתיים והרים כוס לחיי השלום העולמי, השלום בין ישראל לגיאורגיה והשלום בלבבות. הגיע תורי לברך. יוני חייך לעברי. הכנתי אותו מבעוד מועד לכך שהאלכוהול זורם פה כמים – גם בפגישות עבודה רשמיות.
"ארים כוס לחיי גיאורגיה," אמרתי. "אני שמח שהממשל הנוכחי מבקש סוף-סוף לתקן נזקים שנגרמו בתקופת הממשל הקודם ולפצות עליהם. כך תעודדו את המשקיעים לחזור".
זו היתה חזרה קצרה לקראת הנאום שלי. סוכם כי אגיד לכתבים עד כמה אני שמח לחזור לגיאורגיה, אהלל ואשבח את השינויים הגדולים שחלו כאן, ואזכיר את ההזדמנויות הנפלאות המצפות למשקיעים זרים. היה עלי כמובן גם להכריז על שביעות רצוני המלאה מתנאי ההסכם שהושג בינינו.
לא אמרתי דבר מכל אלה, בסופו של דבר.
דרך חלונות המסעדה ראינו עוד ועוד מכוניות שרד מגיעות למקום, כיאה לאירוע. המשכנו לשתות ולברך, לא חשדנו בדבר. סגן השר קיבל שיחת טלפון ומיד אחריה פנה לזאב ברוסית והזמין אותו ואותי, באמצעות המתורגמן, לצאת לכמה רגעים ולשוחח עמו בפרטיות.
השארנו את חברי המשלחת בחדר ועלינו יחד לקומה השנייה, שם חיכה לנו כבר שולחן ערוך יפה, עם בקבוקי וודקה ושמפניה. חראיידזֶה ביקש לעבור שוב על הפרטים שסיכמנו באיסטנבול, והנחתי שברצונו להתכונן לבואו של ראש הממשלה. מאוחר יותר אגלה איזה תפקיד מהותי היה לשיחתנו הקצרה. בינתיים חזרנו לבקשתו על המספרים: בית הדין הבינלאומי לבוררות של הבנק העולמי פסק כי נקבל פיצוי מהמדינה בסך תשעים ושמונה מיליון דולר; אנו מסכימים לפשרה ולפיה נקבל רק שבעים ושניים מיליון דולר, בשני תשלומים; מתוך סכום זה נעביר חזרה לגיאורגיה - באופן רשמי וגלוי - שבעה מיליון דולר, כהשקעה בנדל"ן ובפיתוח עתידי. את הפרטים המדויקים לגבי השקעתנו בפיתוח הייתי אמור לסכם סופית מול ראש הממשלה, בשעה שהוקצתה לצורך כך בלוח הזמנים.
כעבור עשרים דקות קיבלתי הודעת טקסט מיוני: מה קורה? ודאי משעמם לו שם למטה עם כל המשפטנים והמכובדים, חשבתי. סימסתי לו שאנחנו עובדים. ואז, מבעד לקיר הזכוכית בקומה השנייה, ראיתי כעשרים גברים בחליפות שחורות מתקרבים אלינו במהירות, מלווים בצלמים. מנהיגים קטנים אוהבים אבטחה מנופחת, כידוע, וגיאורגיה אינה יוצאת דופן בכך.
"ראש הממשלה תכף מגיע". אמר חראיידזֶה ויצא מהחדר. במקומו נכנסו לובשי החליפות, חלקם חמושים ברובי קלצ'ניקוב ובאקדחים, אוזניות תחובות באוזניהם. אחד מהם טפח על שכמו של סגן השר, כמברך על הצלחתו.
שני גברתנים נעמדו לידי, נושאים תגי זיהוי רשמיים על הדש. שלישי תפס מקום מאחורי. שני גברים נוספים התייצבו ליד זאב, והשאר התפרשׂו בחדר. חשתי מתוח ומבולבל נוכח הדריכות הפתאומית סביבנו, לא הבנתי מי מהם הוא ראש הממשלה ומה לעזאזל קורה פה. אני חושב שאפילו חייכתי מתוך מבוכה. מצלמות כוונו לעברנו ולפתע נשמע קול סמכותי. אחד הגברים פצח בהכרזה רהוטה בגרוזינית, לא הבנתי מילה מדבריו. לידו עמד איש שפוף באפודה משובצת, היחיד ללא חליפה, שתרגם בקול עדין ושקט – לעברית – את ההודעה שנמסרה לנו זה עתה: "אני חוקר ממשרד התובע הכללי של גיאורגיה. לפי סעיף 339 לחוק הפלילי אתם עצורים ומואשמים במתן שוחד."
2. שעון החול הולך ואוזל
נדהמתי. מה פתאום עוצרים אותי? מה עם הטקס שלנו? לא תפסתי שארגנו לי תרגיל עוקץ. המבצע התנהל בנוכחותם של השר לביטחון פנים, סגנית שר המשפטים וסגן שר האוצר, אך לא יכולתי לדמיין שהממשלה הגיאורגית היא שרקמה את המזימה. באותו רגע לא חשתי זעם, בהלה או חוסר אונים; עם התחושות הללו אתמודד רק בהמשך. הבנתי רק דבר אחד: יש פה טעות איומה.
"למי נתנו שוחד?" שאלתי. אבל החוקר, מודע לתפקידו מול המצלמות, המשיך לפרט: "יש לכם זכות לבקש עורך דין. זכותכם לשמור על שתיקה ולא לענות על שאלות. כל דבר שתצהירו עלול לשמש נגדכם בבית המשפט".
על איזה בית משפט הם מדברים? זאב פרנקל עמד מולי, מבולבל לא פחות ממני, בעוד המתורגמן מדקלם את הנוסח המוכר לכל מי שצפה אי-פעם בסדרות אמריקאיות. נזכרתי פתאום בהסבר של חראיידזֶה, ולפיו הועבר ההסכם שלנו לטיפולו של משרד האוצר, כיוון שמשרד המשפטים לא הצליח במשך שנים להגיע לפשרה. לרגע נאחזתי ברעיון שנוצר כאן סכסוך פוליטי בין שני משרדים ממשלתיים. לא העליתי בדעתי שסגן השר שיקר.
החוקר הודיע שתהליך החקירה יוקלט בווידיאו ויתנהל מעתה בנפרד. בזמן שהובילו את זאב לחדר הסמוך פניתי ברוגע אל המתורגמן ושאלתי שוב למי שילמנו שוחד. הוא התחמק מתשובה. הצגתי לחוקר את כרטיס הביקור שלי כקונסול כבוד של טורקיה. הוא לא התרשם.
"אני אורח שלכם", אמרתי, "באתי בהזמנתו הרשמית של ראש הממשלה. האקט הזה לא ברור לי". טרם קלטתי שראש הממשלה לא מתכוון להגיע. החוקר חזר ואמר שבאפשרותי להזמין עורך דין. הפתרון נראה בהישג יד - בקומה התחתונה ישבו עורכי הדין שלי מ"סקאדן", דיוויד הרליהי מלונדון וטים נלסון מניו יורק. ביקשתי לקרוא להם אך החוקר אסר עלינו להיפגש.
"עורך הדין שלך חייב להיות מקומי". אמר. "אם לא תשיג מישהו תוך רבע שעה, נמנה לך עורך דין מטעם המדינה".
החוקר הורה למלצר לסלק את הכיבוד והכלים מהשולחן החגיגי והרשה לי לצלצל ליוני. סיפרתי בקצרה שעצרו אותי, מאלץ את עצמי לשדר ביטחון, וקולו הרגוע של בני עודד אותי. רק במרוצת הזמן ייוודע לי שיוני ניסה בכל כוחו לשמור על קור רוח - כדי להרגיע אותי. הסברתי שעורכי הדין חייבים להפעיל את קשריהם ולמצוא עבורי בדחיפות פרקליט מקומי; שעון החול אזל במהירות, נותרו ארבע-עשרה דקות בלבד להשלמת המשימה. הוספתי שיעדכנו מיד את השגריר הישראלי ויודיעו גם לנשיא שמעון פרס מה מתרחש פה.
מהקומה השנייה לא יכולנו לראות את הדרמה שהתחוללה באותה עת למטה. יוני יצא מהמסעדה להפסקת סיגריה כאשר ראה את חראיידזֶה עוזב את המקום. שיירה של ג'יפים שחורים התקרבה למגרש החניה, חזרה ובאה הלוך ושוב בעוד הצלמים מתעדים את הגעתה - כדי לתפוס כביכול "טייק" מוצלח. הם צילמו גם את החמושים בחליפות הכהות יוצאים מכלי הרכב ונכנסים אליהם שוב ושוב. פנסים כחולים ואדומים הבהבו על גג המכוניות אך הסירנות היו מושתקות. יוני שיער שהם נערכים להגעתו של ראש הממשלה, ולא הבין את פשר המבטים המוזרים שנשלחו לעברו.
מהמט עלי באייאר הטורקי ונציג חברת "אליאנס" פרשו בינתיים מהמסעדה, ולשולחן הצטרפה סגנית שר המשפטים, טינה בורג'ליאני. כאשר יוני שב פנימה היתה שם אווירת נכאים. טים נלסון בישר לו שנעצרתי. טינה סיפרה כי קיים תיעוד וידיאו המפליל אותי ואת זאב במתן שוחד של שבעה מיליון דולר, זאת נוסף לתלונה על שוחד שנתתי בתחילת שנות התשעים - "ואלה חדשות רעות", כהגדרתה.
עורך הדין שייצג את גיאורגיה בתיק הבוררות, שומאן צ'קראבורטי ממשרד "דיואי אנד לבוף", נדהם לשמע הדברים. שומאן טס איתנו לבטוּמי, כזכור, ובידיו ההסכם החתום. הוא הדגיש כי אנשי משרדו לא היו שותפים לתכנון העוקץ, והבטיח לנסות ולתאם פגישה עם ראש הממשלה.
המסעדה הנטושה בסוף העולם הפכה בן-רגע למרכזייה בינלאומית: דיוויד הרליהי צלצל לקאריל נארין בלונדון - עורכת דין בכירה ב"סקאדן" וידידה יקרה - שנרתמה מיד למאמצי השחרור. יוני איתר במקביל את מספרי הטלפון של שגריר ישראל והשגריר האמריקני (שלושת ילדי נולדו בארצות הברית), והתקשר לחברי הקרובים, אודי אנג'ל, אלון פנקס ודליה איציק. אחרי ההלם הראשוני החל כל אחד בתורו לגייס גורמים נוספים. כולם, אגב, ייעצו לו לעזוב מיד את המקום ולא רק מתוך חשש לשלומו; אב שילדיו בסכנה מוכן להודות אפילו ברצח עַם.
אך בשלב ההוא הייתי עדיין אופטימי. הסברתי לחוקר שיש לי בעיות בריאותיות והתרופות נשארו במלון באיסטנבול עם יתר חפצי, הרי היינו אמורים לחזור לשם בערב. הוא ענה שירכשו עבורי את התרופות הנחוצות. "כמה זמן אתם חושבים להשאיר אותי פה?" שאלתי לתומי, "אני כאן עם הבן שלי וכמה אורחים ועם מטוס פרטי". תשובתו היתה נחרצת: "אתה עצור, אינך יכול לפגוש איש בלי אישורנו".
החקירה החלה בשאלות טכניות. שמך? רוני פוקס. כתובת? תל אביב. שנת לידה? 1949. לא יכולתי לקרוא מה החוקר כותב שם - באל"ף-בי"ת הגיאורגי יש שלושים ושלוש אותיות והוא לא דומה לשום שפה מוכרת – אבל תשובותי הקצרות נרשמו באריכות משונה. בהפסקות שנמתחו בין שאלה לשאלה ניסיתי לשוחח עם המתורגמן והחלפתי כמה הודעות טקסט עם בני. הוא יצא מהמסעדה לעוד הפסקת סיגריה. אמנם הפסקתי לעשן אבל יכולתי להבין אותו - ברגעים כאלה סיגריות מהוות מפלט. התכתבנו קצרות עד שהחוקר דרש ממני לסגור את הטלפון. נותקתי מהעולם.
שאלתי שוב אם הפגישה עם ראש הממשלה תתקיים. "לא", השיב החוקר, "אתה תועבר לבית הסוהר."
"אתם שולחים אותי לבית סוהר? אני לא מאמין... אבל למה? מתי נתתי שוחד? הרי לא הייתי כאן שתים-עשרה שנים... למי נתתי? למה וכמה?"
"פה אנחנו שואלים את השאלות," אמר החוקר, "לא אתה. תוך ארבעים ושמונה שעות תקבל כתב אישום מתורגם ותדע את כל העובדות."
"אין לי כאן כסף", התעקשתי, "איך נתתי שוחד? אני יכול לדבר עם ראש הממשלה? עם הנשיא? עם השגריר?"
מובן שלא. תקפה אותי תחושה מוזרה, כאילו נקלעתי לסרט מתח גרוע עם דיבוב בגרוזינית, שבו נכפה עלי לפתע לגלם תפקיד ראשי - אלא ששכחו להסביר לי את העלילה. החוקר בדק את הארנק שלי וכתב בשקדנות את ממצאיו, כולל המספר הסידורי של כל שטר ושטר, בעודי מנסה לשווא למצוא היגיון בסיטואציה.
"מעולם לא הייתי בכלא", אמרתי, "אני אמות שם. יש לי בעיות בריאותיות. תכניסו אותי למלון ושימו עלי שומר. אני אשלם על המלון. אני לא אברח." המתורגמן המשיך לתרגם, החוקר המשיך לרשום, ואני ניסיתי שוב לפנות ללבו: "יש לי שלושה ילדים," אמרתי, "אני מבקש להתחשב במצבי הבריאותי, הכלא יהרוס אותי." הובטח לי שאעבור בדיקה רפואית בהמשך, הבטחה שלא הרגיעה אותי, אך הוקל לי מאוד לשמוע שהאורחים שלי אינם מהותיים לחקירה ורשאים לעזוב.
סגנית השר ועורך הדין של הגיאורגים יצאו מהבניין בסביבות ארבע אחר הצהריים. מהמט והנציג מטעם "אליאנס" חזרו לטורקיה בטיסה סדירה. יוני, דיוויד וטים העדיפו לחכות במסעדה בתקווה שיצליחו בכל זאת ליצור עמי קשר, אולי אפילו לראות אותי בחטף, אבל השעות נקפו ובחוץ החל כבר להחשיך. לפנות ערב החליטו לנסוע לשדה התעופה, שם המתין עדיין המטוס הפרטי. הסיכוי לתפוס מונית ברחובות בטוּמי קלוש למדי, כך שנאלצו לבקש הסעה מהחוקרים. איש מהם אינו פרנואידי,
ובכל זאת הם נכנסו למכונית רק אחרי שדיוויד התקשר שוב ללונדון והכתיב לקאריל נארין את מספר הרכב. שלושתם המריאו מגיאורגיה במטוס ריק ובלב כבד, אך חופשיים.
בתשע בערב, בזמן שיוני ארז את המזוודות שלו ושלי באיסטנבול, יצאה מבטומי שיירה ארוכה מלווה בסירנות מטורפות ואורות מהבהבים. נסענו מזרחה לעבר טביליסי הבירה, ארבע מאות קילומטרים לתוך הלילה, בכביש משובש וחשוך. ובשעות הארוכות ההן הוסיפו סימני השאלה לנקר בי: במה מאשימים אותנו? האם הצליחו למצוא עורך דין ביום החג? מה עובר עכשיו על ילדי האהובים שירי ודניאל, האם יוני כבר סיפר להם? ומה בכלל עומד לקרות לי? שכנעתי את עצמי להירגע ולנשום עמוק עד שהטעות תתברר. איזו אפשרות אחרת היתה לי?
בלילה הגענו לבית המעצר. הורידו אותי לתא מספר 4, והביטוי הנדוש "הושלך לכלא" קיבל לפתע המחשה וממשות: חדר מתחת לאדמה, חלון בתקרה, קורי עכביש בפינות, מיטת ברזל צרה, ריח טחוב. קר. למרות זאת נרדמתי מיד. בבגדים. שינה היא מנגנון הישרדות הכרחי, וידעתי שנוכח סיפור קפקאי שכזה חשוב לשמור על צלילות וערנות.
אבל האמת היא שהייתי פשוט מותש.
הספר "חטיפה בגיאורגיה" יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים"
לפנייה לכתב/ת 
