בנט דחף לפעולה במנהרות, יעלון רצה לחכות
העימות בין השרים לא מוסיף כבוד לקבינט. בנט אמנם דחף להשמיד את מנהרות חמאס, אבל הוא מגזים בקרדיט שהוא מנכס לעצמו וגם גרם לקצינים להפר את נוהלי הצבא. וגם יעלון והרב רונצקי ראויים לביקורת
זה, בתמצית, הלו"ז של המריבה בין השניים על הקרדיט, שכרגיל הפכה לריב אישי רצוף השמצות. בממשלת ישראל בכלל ובקבינט בפרט העימותים אינם רק על עניין אחד, כמו בפרשת הרפז-אשכנזי-ברק, גם כאן יש הסתעפויות לפרשה. הסתעפות אחת כוללת את הגיחות של השר בנט, חבר הקבינט הביטחוני–מדיני, לשטחי הכינוס שבהם נפגש עם מפקדים של היחידות הלוחמות שהיו חבריו לנשק ומהם הוא קיבל לא מעט אינפורמציה.
הסתעפות מכוערת נוספת לקרב הפוליטי על המנהרות היא פרשת הרב הצבאי הראשי לשעבר, תא"ל אביחי רונצקי, שהסתובב מיוזמתו לבוש מדים ונושא דרגות בשטחי כינוס, שוחח עם מפקדים ודיבר עם חיילים מבלי שגויס למילואים ומבלי שטרח להבהיר לאנשי שיחו שהוא נמצא שם בעצם כאיש פרטי. גורם במערכת הביטחון טען שהרב רונצקי הוא זה ששמע על איום המנהרות מהמפקדים בשטח והוא שהדליף לשר בנט הן עליו והן על כך שצה"ל לא מתכונן לפעול נגדן מהקרקע. כתוצאה מכך פעל בנט בקבינט ודרש לפעול.
לנוכח חומרת הפרשה, שכבר זכתה לכינוי "מחדל המנהרות", ועל רקע דרישת ח"כים מהבית היהודי לוועדת חקירה בנושא, ראוי להפריד עניין זה משתי פרשיות המשנה.
סיורי בנט בעוטף
תזכורת קצרה להשתלשלות האירועים: עוד בזמן שרוב היחידות הסדירות של צה"ל חיפשו את שלושת הנערים שבדיעבד נחטפו ונרצחו בהר חברון, גילה צה"ל מנהרת תקיפה של חמאס שהוליכה לעבר הקיבוץ כרם-שלום. בצה"ל ידעו באופן כללי היכן ממוקמת המנהרה והיכן ממוקם פיר הכניסה המנהלתי אליה, אך לא ברור היה היכן פתח היציאה. בפיקוד דרום הוכרזה כוננות, כוחות שריון ורגלים הוחשו למקרה שחמאס ינסה לבצע התקפה מהמנהרה על קיבוץ סופה או על חיילי צה"ל שבקרבתו, והחלו חיפושים קדחתניים.
ב-30 ביוני התגלו גופות הנערים ובערב כונסה ישיבת קבינט, אך עוד לפניה, בשיחה עם ראש הממשלה, סיפר לו השר בנט על המנהרות ועל כך שלצה"ל יש תוכנית סדורה להשמדתן. באותה תקופה לא ידע צה"ל כמה מתוך המנהרות כבר חצו את הגדר והן כשירות לתקיפה של כוח מובחר של חמאס. ההערכה הייתה שמדובר ב-11-9 מנהרות בלבד מתוך ה-32. בנט דרש מנתניהו לפעול, ולדברי מקורות מהימנים, ראש הממשלה הגיב בחיוב והורה לבדוק את הנושא. ייתכן אפילו שדיבר על כך עם שר הביטחון.
שוב הקונספציה
מבצע "צוק איתן" נפתח רק ב-8 ביולי, אחרי שחמאס ירה מטחים של רקטות ופצמ"רים לשטחי ישראל. בין התוכניות שהוצגו לקבינט הייתה גם תוכנית שכללה השמדת המנהרות באמצעות תקיפתן מהקרקע. המודיעין ידע לציין את פירי הכניסה המנהלתיים למנהרות, והיה ברור שאם רוצים לטפל בהן קרקעית, חייבים להיכנס לתוך השכונות המזרחיות של עזה. אולם ראש הממשלה, השר יעלון והרמטכ"ל המליצו לקבינט לנהל לעת עתה את המערכה מהאוויר ולהתמקד בהנחתת מכות על כל נכסי החמאס הצבאיים.
בנט דחה את התזה הזאת ודרש פעם אחר פעם בישיבות הקבינט בשלב הכתישה האווירית לפעול קרקעית נגד המנהרות. בשלב מסוים צה"ל אכן פעל נגד המנהרות אבל באמצעות חיל האוויר. בנט טען שזה לא יעיל אבל בצה"ל ובמערכת הביטחון התעקשו שעניין המנהרות לא מצדיק כניסה קרקעית אם ניתן להשיג את היעדים מהאוויר. בתשע ישיבות הקבינט שנערכו עד לכניסה הקרקעית דרש בנט פעם אחר פעם לפעול קרקעית, אבל יעלון - בתמיכה שקטה של נתניהו והרמטכ"ל - דחה את ההצעה.
חמאס הכניס את צה"ל לעזה
הרוחות התלהטו כאשר ב-15 ביולי המצרים הציעו לצדדים הפסקת אש. הקבינט, על פי הצעת נתניהו ויעלון, הסכים לקבל את ההצעה המצרית ושישה משרי הקבינט תמכו בהם בהצבעה. בנט ואביגדור ליברמן התנגדו. ליברמן משום שדרש למוטט את חמאס ולכבוש את עזה לפני שישראל מסכימה להפסקת אש, ובנט מפני שדרש שצה"ל יתקוף קרקעית את המנהרות וישמיד אותן.
כך או אחרת, חמאס דחה את ההצעה וב-17 ביולי צצו מתוך האדמה, ליד קיבוץ סופה, עשרה מחבלים אנשי חמאס מהכוח המיוחד. הכוח שהמתין להם, על פי התרעה, זינק לעברם וירה טיל. אבל המחבלים שהרגישו שהבחינו בהם ועוקבים אחריהם, חזרו במהירות אל תוך פיר המנהרה. כלי טיס של חיל האוויר ירה לעברם טיל ופגע בכמה מהם, אך רובם הצליחו להימלט חזרה.
המבצע, שנקרא "הגנה קדמית", התנהל למישרין ואז הוחלט להרחיב אותו ולטפל בכל 32 המנהרות. ההודעה של שר הביטחון במסיבת העיתונאים שהתקיימה שלושה ימים אחרי הכניסה הקרקעית, ולפיה הטיפול במנהרות ייקח עוד יומיים-שלושה, נאמרה בשלב שבו כוחות צה"ל קיבלו משימה להשמיד רק מספר מצומצם של מנהרות, על פי השיטה שנקבעה מראש, ועל פי לוח הזמנים שהקציב כשלוש יממות לטיפול בכל מנהרה. מיד אחרי ששר הביטחון דיבר על יומיים-שלושה, ולנוכח ההצלחה המסתמנת, החליט הקבינט להרוס את כל המנהרות, ולכן מבצע השמדתן נמשך כמעט שבועיים.
מהסיפור הזה אנחנו למדים שצודק השר בנט בטענתו שהוא היה זה שדחף להריסת המנהרות, וזו גם הסיבה שהתנגד לקבל את ההצעה המצרית להפסקת אש ב-15 ביולי. אבל הוא גם הגזים, מפני שההחלטה בסופו של דבר לפעול קרקעית נגד המנהרות התקבלה למעשה אך ורק בגלל שחמאס החליט להשתמש בהן ולתקוף באזור קיבוץ סופה. לולא התקיפה הזו, ייתכן שבכלל לא היה מתבצע מהלך קרקעי של צה"ל ברצועה. חמאס הוא שהכניס את צה"ל לרצועה ולא שר הכלכלה.
פרשת הרב הנלהב
כאמור, יש לפרשייה הזו היבטים נוספים, הראשון הוא השיחות שקיים בנט עם מפקדי צה"ל רבים בשטחי הכינוס. בנט לא מכחיש אבל טוען שחובתו כחבר קבינט לרדת לשטח ולהתרשם מכלי ראשון. גם בעניין זה הוא צודק, אולם היה עליו - כשר בממשלה וכאיש פוליטי - לתאם את ביקוריו עם שר הביטחון ולקבל את אישורו.
אשר לפרשת רונצקי, כאן ברור לגמרי שהרב הנלהב פעל למעשה כמתחזה כאשר לבש מדים ונסע לשטחי הכינוס ונפגש עם מפקדים וחיילים. גם אם הוא רצה לחזק חיילים, מעשה זה הוא בניגוד להוראות הצבא ואינו הולם קצין, בעיקר אם הוא בכיר בדרגת תת אלוף. בין שרונצקי הדליף לבנט, איש מפלגתו, ובין שלאו, אי-אפשר יהיה להוכיח, אבל ברור שגם אם הרב לא הדליף - הוא פעל בניגוד לפקודות הצבא ולכן בצדק ננזף על ידי הרמטכ"ל.
הפרשה הזאת וספחיה אינם מוסיפים כבוד לקבינט, לשרי הביטחון והכלכלה ולממשלת ישראל. בנט למרות שצדק ודחף לפעולה נגד המנהרות, לוקח לעצמו קרדיט מוגזם ונזקפת לחובתו גם העובדה שהוא עשה שימוש במידע שהגיע אליו, בעיקר במרומז בתקשורת. יעלון אינו יוצא טוב מהפרשה כיוון שנראה שהיה מוכן לסיים את המבצע בלי לוודא שמנהרות התקיפה של חמאס הושמדו, גם אחרי שהיה ברור לו שתקיפה אווירית לבדה לא תעשה את העבודה. הוא היה מוכן להסתמך על הערכת מודיעין בדבר כוונות חמאס מבלי לדאוג לתחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה. עם זאת, אפשר לזקוף לזכותו ולזכות הרמטכ"ל וראש הממשלה ניהול יותר מסביר של המבצע.
לפנייה לכתב/ת 
