"הסרטים הישראלים הצילו אותנו השנה"
במהלך מבצע צוק איתן, המוני ישראלים מצאו מרחב מוגן בבתי הקולנוע, אליהם נהרו כדי לצפות ב"אפס ביחסי אנוש", "גאליס" ועוד. 5 סרטים ישראלים מכרו יותר ממאה אלף כרטיסים באחת השנים האופטימיות ביותר של התעשייה המקומית - דווקא בעת מלחמה. המפיצים נשענו עליהם כדי לעבור את הקיץ בשלום, וכבר מפיקים לקחים לשנה הבאה: הקהל צמא לקומדיות בעברית
זו היתה שנה עגומה עבורנו הישראלים, אבל עבור הסרטים המקומיים היא היתה דווקא מבטיחה. בעוד מהדורות החדשות בטלוויזיה דיווחו על רקטות ומשבר כלכלי, הרשנו לעצמנו להתנתק מול המסך הגדול, ואפילו לחייך. בקיץ האחרון הסתתרנו תחת שמשיות וכיפות ברזל, אבל איכשהו בבתי הקולנוע הרגשנו בטוחים, וממוזגים, שלא לומר נינוחים. אפשר להגיד שהשנה האחרונה לא היתה טובה במיוחד עבור מדינת ישראל, אבל מצוינת עבור תעשיית הקולנוע שלה.
לא פחות מחמישה סרטים ישראלים זכו להצלחה מסחררת השנה בקופות. "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא, "שושנה חלוץ מרכזי" של שי כנות, "גאליס: המסע לאסטרה" של עודד רז, "מפריח היונים" של נסים דיין ו"זינוק בעליה" של אורן שטרן - כולם עברו את הרף המאתגר במיוחד של מאה אלף כרטיסים. ומה שמפתיע במיוחד הוא שרובם רצו בבתי הקולנוע במהלך מבצע צוק איתן, ומשכו קהלים עצומים במהלך תקופת משבר זו. נראה כי בצל הסכנות שבחוץ, צפייה בסרטים הפכה לבילוי המועדף והבטוח ביותר עבורנו הישראלים. ולא סתם צפייה בסרטים, אלא בעיקר בסרטים ישראליים.
יותר מזה, על פי הנתונים מסתמן כי שוברי הקופות הגדולים של הקיץ בישראל היו דווקא הסרטים המקומיים, ובראשם הקומדיות המקומיות. להיטים מארצות הברית ומאירופה לא סיפקו הפעם את הסחורה (וייתכן כי מדובר בביטוי נוסף לשנה הבעייתית שעוברת על הוליווד), ודווקא "אפס ביחסי אנוש", שושנה חלוץ מרכזי", "גאליס" ו"זינוק בעלייה" עזרו לרשתות בתי הקולנוע והמפיצים לעבור את הקיץ האחרון בשלום. "חד משמעית - הסרטים הישראליים הללו הצילו את תעשיית הקולנוע בקיץ 2014. הקהל בחר לצפות בסרטים הישראליים", קובעת לירון אדרי, מנהלת ההפצה של חברת יונייטד קינג.
"זו היתה סוג של הפתעה בשבילי לגלות את כמויות האנשים שהמשיכו להגיע לבתי הקולנוע בזמן המלחמה. כנראה שהקולנוע יכול לספק הפוגה ואסקפיזם של שעתיים", אומר גיא שני, מנכ"ל בתי הקולנוע לב. אדרי מונה את הגורמים שאיפשרו את ההצלחות, שאותה דווקא לא הפתיעו: "תחושת הביטחון בבתי הקולנוע הממוגנים, הפגנת פטריוטיות, צורך משמעותית בהפוגה מעדכוני חדשות שוטפים - אלה המרכיבים העיקריים שהביאו מאות אלפי צופים לבתי הקולנוע במהלך הקיץ".
נתונים מדויקים מבתי הקולנוע לא נוכל להציג בפניכם, שכן אין בנמצא מידע מדויק, בדוק ומאומת שמוצג בפני הציבור. עם זאת, ברור כי "אפס ביחסי אנוש" הוא שובר הקופות האולטימטיבי של השנה. מאז יציאתו בסוף יוני הוא מכר על פי הערכות בין 400 ל-500 אלף כרטיסים (תלוי את מי שואלים). במהלך הלחימה בעזה הוא משך על פי הערכות יותר מרבע מיליון צופים. הישג אדיר, במיוחד לסרט ביכורים בכיכובן של שחקניות צעירות ופחות מוכרות (בהובלת דאנה איבגי).
במירוץ על פרס אופיר לסרט הטוב ביותר, "אפס ביחסי אנוש" אולי הפסיד ל"גט: המשפט של ויויאן אמסלם" של האחים רונית ושלומי אלקבץ (שגם הוא מושך את הקהל בימים הראשונים מאז עלייתו לאקרנים), אולם שבחי הביקורת וההצלחה הקופתית של הסרט לא הותירה את מצביעי האקדמיה הישראלית לקולנוע אדישים, והם העניקו לו שישה פרסים. "קיבלנו את הפרסים המרכזיים בטקס מלבד פרס הסרט הטוב", אומרת לביא, "יש שאומרים שעדיין קיימת שמרנות כלשהי באקדמיה כלפי קומדיות וזה מה שמנע מהם לתת לנו את הפרס, אבל אני חושבת שזה בגלל שהיה השנה יבול קולנועי כל כך מרשים וחסר תקדים. התמודדו סרטים מצוינים, מגוונים וחזקים, שהבחירה ביניהם היתה קשה".
"מה שכן מפריע לי זה העובדה שסרטים שיצאו להפצה מסחרית - אוטומטית פוחתים הסיכויים שלהם לזכות בפרסי האקדמיה. כיוון שסטטיסטית זה בכל זאת כך, באנו לטקס מוכנים נפשית להתאכזב מאוד. אז בעצם הופתענו לטובה כשחזרנו ממנו עם שישה פרסים. קיבלנו הרבה אהבה והערכה מחברי האקדמיה. אנחנו שמחים בחלקנו ומפרגנים לכל האחרים. יש גם סרטים שאפילו לא נכנסו לרשימת המועמדים והם פשוט מעולים בעיני".
"שושנה חלוץ מרכזי" זכה גם הוא להצלחה גדולה עם כ-200 אלף כרטיסים (על פי הערכות, כשלושה רבעים מהם נמכרו לפני הפסקת האש), למרות יציאתו לאקרנים ערב הפלישה הקרקעית של צה"ל לעזה. מצד שני, לזכותה של הקומדיה בכיכובם של אושרי כהן וגל גדות עמדה ההצלחה האדירה של "אפס ביחסי אנוש" שיצרה סחף לפי הבמאי כנות: "נוצר בקיץ גל ששטף את המדינה, ואני שמח להיות חלק ממנו. 'שושנה חלוץ מרכזי' עלה חודש אחרי 'אפס ביחסי אנוש', וכמו מפרש בסירה הזניק את שני הסרטים קדימה, נוצרה תחושה של עניין בקולנוע הישראלי והתלהבות בקופות".
לטענת כנות הגל שנוצר סחף איתו גם את "גאליס" ו"זינוק בעליה" שהגיעו אחרי, ואיתו צלחו הסרטים את אימת המלחמה. "באוגוסט צפו בסינמה סיטי יותר צופים בסרטים ישראלים מאשר בסרטים אמריקאיים - וזה עוד בקיץ בתקופה החמה של הוליווד", אומר כנות, ונזכר: "תכננו לצאת אחרי המונדיאל באווירה של חופש וכיף, אבל בסוף עלינו ממש בתחילת הלחימה. הרבה צעירים ומשפחות מצאו בסרט הכיפי הזה מקלט מהלחץ והאוווירה הקשה מסביב. זו היתה בריחה מהאזעקות".
"לפני כל יציאה של סרט לבתי הקולנוע ישנם לחצים רבים, זאת השגרה שלנו, אבל באופן טבעי הלחץ גבר משמעותית בגלל המבצע הצבאי", אומרת אדרי, "לא חשבנו לשנות את מועדי היציאה של קומדיות הקיץ, היה לנו חשוב לצאת איתן במועד שנקבע מראש ולו כדי לנסות לשמור על שגרה כלשהי ולאפשר לציבור הפוגה הכרחית. 'גאליס' למשל, היה מענה ישיר לצורך של בני נוער רבים לצאת מהבית למקום בטוח וליהנות מסרט שציפו לו זמן רב".
ואכן, גם "גאליס: המסע לאסטרה" - הגרסה הקולנועית לסדרת הטלוויזיה המצליחה לנוער "גאליס" - משכה את הצופים הצעירים בהמוניהם אל בתי הקולנוע. בסך הכל נמכרו כ-200 אלף כרטיסים לסרט - כשני שלישים מהם במהלך הלחימה. "הבסיס הראשוני של הקהל היה הילדים מעריצי הסדרה, זה היה הגל הראשון. הם היו זקוקים לחמצן, להתאוור במתחם שנתפס כמוגן מבחינה מנטלית ופיזית", מסביר הבמאי רז (38), אך גם הוא מכיר בכך שקהל המעריצים הרחב של צופי הסדרה בטלוויזיה היווה בסיס טוב לבנות עליו.
"הסרט הזה מלכתחילה מכוון לגיל שלהם. היה צמא מאוד גדול בארץ לסרטים כאלה - כמו בהוליווד. היה באזזז שהיה קשה להתחמק ממנו, וזה עבר דרך המדיה והרשתות החברתיות. כולם ידעו על הסרט. מעריצי הסדרה רצו לראות את הכוכבים שלהם על המסך הגדול, ואיתם הגיע גם קהל אחר - כולל ההורים והאחים שלהם", מסביר רז.
כמו רז, גם כנות משמש כתיקונם כבמאי של סדרת הטלוויזיה "הבורר", והוא מציין שהצלחת ההפקות על המסך הקטן, משפיעות גם אלה שעל המסך הגדול. "ההתפתחות שאנחנו רואים בקולנוע הישראלי היא תוצאה ישירה של הצלחת הקומדיות והדרמות בטלוויזיה הישראלית, שהן יותר פופולריות מאלו שמיובאות מחו"ל. הקהל אוהב את השפה, את העשייה, את המשחק, את הכוכבים של הטלוויזיה, שהופיעו גם בסרטים השנה. בישראל הקולנוע קצת פיגר אחרי הטלוויזיה, אבל אני חושב שהשנה הצטמצמו הפערים".
מאחורי כנות בן ה-47 סרט מצליח אחד "אהבה קולומביאנית" (2004), אולם שלושה מתוך חמשת שוברי הקופות הללו הם סרטי ביכורים באורך מלא, ולדעת רז זה מורה על האופק היצירתי של במאים מקומיים חדשים שלוקחים את הסרטים שלהם עד הסוף ובשביל הדור הצעיר. לדעתי זה צפוי רק להמשיך בעתיד. "זה חלק מתהליך שהקולנוע עובר בשנים האחרונות. קולנוע יותר מסחרי ופחות אמנותי. סרטים קומוניקטיבים שיכולים לקלוע לקהל רחב. גם ההצלחה של הקולנוע הישראלי בחו"ל הביאה לרגישות ופתיחות גם אצלנו. פתאום אנשים רוצים ללכת לראות סרט ישראלי. זה לא היה פעם".
"אני שמח שהקולנוע הישראלי נתפס כמשהו מסחרי, שיכול להכניס כסף, ואני מקווה שזה יעודד משקיעים להשקיע בסרטים ויוצרים ישראלים", אומר כנות, ומסמן את ז'אנר הקומדיה כזה שעשוי להיות הרווחי מכולם, "בקומדיות יש לנו היוצרים הישראלים יתרון על סרטים אמריקאים. מול האקשן והאפקטים של הוליווד, בקומדיה לטקסטים ולמשחק יש יותר מקום, וקל יותר לקהל להתחבר ולהזדהות עם חומרים מקומיים שמצחיקים אותנו". רז מוסיף: קומדיה ממלאת צורך בקהל, אפילו בתת מודע. המציאות לא מביאה להם בידור, אז הקולנוע מספק להם את זה".
ההערכות של הבמאים מגובים על ידי הנחות העבודה של המפיקים והמפיצים שעומדים מאחוריהם. "בקיץ האחרון עלו לאקרנים כמה סרטים ישראלים גדולים ואיכותיים, ומה שמאוד ריגש אותי זה האיכות שלהם", אומר שני, "אני חושב שההסבר להצלחה הגדולה שלהם בקולנוע הוא העובדה שמדובר בקומדיות, ז'אנר שהיה חסר מאוד בשנים האחרונות בנוף הקולנוע הישראלי. בהחלט נראה שקומדיות עבדו טוב במיוחד, בין אם הן ישראליות או זרות". אדרי מבחינתה צופה קדימה ומחייכת: "הקהל הישראלי צמא לקומדיות, ואנחנו כבר עובדים על הפקת מספר קומדיות שייצאו לבתי הקולנוע בקיץ 2015".
הטרנד הקומי עבד ליונייטד קינג גם עם "זינוק בעליה" שיצא לקראת סוף הלחימה והצטרף מאז למועדון מאה אלף הכרטיסים. עם זאת, כמעט שכחנו שמי שפתח את המועדון היוקרתי הזה, שהפך לפחות ופחות מצומצם השנה, היה בכלל נסים דיין בן ה-68 וסרטו "מפריח היונים" - עיבוד ממש לא קומי לרומן של אלי עמיר על קהילת יהדות עיראק בשנות החמישים. "זה אחד מסיפורי ההצלחה המרגשים של הקולנוע הישראלי", אומרת אדרי, ומונה את מעלותיו של הסרט.
"יש בו סיפורי תלאות העלייה לארץ המוכרים בקרב כל עדה בישראל, הסרט מבוסס על רב המכר של הסופר האהוב אלי עמיר, וזה הסרט הישראלי הראשון הדובר בגדדית יהודית - מה שהביא משפחות שלמות ילידות עירק לבתי הקולנוע ואפשר להן לחוות את הסרט כחוויה משפחתית בין דורית". ואכן, כל אלו סחפו את הקהל לבתי הקולנוע והפכו את הדרמה התקופתית לשובר הקופות הישראלי הראשון של השנה עם כ-185 אלף כרטיסים שנמכרו מאז צאתה במאי האחרון.
"הפליאה שלנו היתה גדולה במיוחד מכיוון שהסרט דובר עירקית, אבל מהר מאוד ראינו שהקהל נהר בהמוניו בכל הארץ ומכל העדות, כולל צופים ערבים. לסרט הזה הוקדשו המון מאמצים, והתוצאה הורגשה באולמות. זה מעורר התפעלות וההתרגשות גדולה, אבל אני לא יכול להסביר את זה", אומר דיין, מהבמאים הוותיקים בישראל ששב לפעילות אחרי זמן רב, ומזהה גם הוא תזוזות בנוף של היצירה המקומית "יש התרחבות גדולה של עשייה ודור חדש, ואני שמח שיש תנועה לעבר קולנוע מסחרי ובראשו הקומדיות. קהל צריך לבוא לראות סרטים, בשביל זה עושים אותם".
דווקא לביא, שמובילה את מצעד שוברי הקופות הישראלי ובגדול עם "אפס ביחסי אנוש", חושבת שהשגשוג השנה היא תוצאה של יותר סרטים איכותיים מכל הסוגים - לאו דווקא קומדיות. "המסקנה שלי היא שככל שיש יותר יצירה יש גם יותר איכות, ולכן חשוב להגדיל את תקציב התמיכה בתרבות בארץ. כל סרט שמצליח פותח עוד דלתות בתעשייה ועוזר לפריחה של עוד סרטים ועוד יוצרים", אומרת הבמאית.
"לא הייתי קופצת למסקנה שהקהל מעדיף קומדיות. אפשר לראות שסרטים שוברי קופות לאורך השנים מגיעים מכל הז'אנרים: דרמות תקופתיות, סרטי אימה, מדע בדיוני, מלודרמות משפחתיות. אין פה חוקים. הקהל אוהב סרטים טובים שמדברים אליו, והרבה פעמים זה תלוי כמובן גם בתזמון. בכל מקרה, קשה לחזות הצלחה של סרט מראש ולכן אני מסתייגת מהחשיבה על העדפת הקהל, היא מסרסת את מעשה האמנות. סרט צריך להיות בראש ובראשונה נאמן לרוחו, לסגנונו, למה שהוא רוצה להגיד ולספר".
