הפרסונה הטלוויזיונית / הבלוג של צביקה נעים

בואו נדבר על כמה פיגורות טלוויזיוניות. לא מעט מהספורט שאנחנו צורכים מגיע אלינו מהטלוויזיה, ושווה מדי פעם לבחון את הדמויות שמסתובבות אצלנו על המסך. לעיתים יש פער, אפילו משמעותי, בין האישיות של הבנאדם בחייו הפרטיים לאיך שהוא יוצא ברגע שהמצלמה נדלקת – אנחנו פה כדי לדבר על הפרסונה הטלוויזיונית.

• לכתבות קודמות בבלוג של צביקה נעים
  

1. בוני גינצבורג. לפעמים נדמה לי שמה זה כיף להיות בוני. הבנאדם סגור על עצמו מכל הכיוונים. אתה רואה אותו וקולט בנאדם בטון. אחד שאי אפשר להזיז. זה בכלל לא משנה כמה קלישאות ישגר, הוא משוכנע באמת ובתמים שכל מה שיוצא לו מהפה זו תובנה ממש חשובה שאי אפשר להתקדם בלעדיה, חוכמה פלאית שאיש לא זיהה לפניו.

משוכנע שכל דבר שיוצא מפיו הוא תובנה חשובה(צילום: ראובן שוורץ )

כשהוא מתרכז בפרשנות מקצועית אפשר להרוויח מהידע ומהניסיון (ועושה רושם שגינצבורג לא מז'אנר הטאלנטים העצלנים, והוא לומד את החומר ומתכונן לשידור). העניין הוא שהדבר הראשון שקופץ החוצה כשבוני מופיע על המסך זו שביעות הרצון העצמית. נראה שהבנאדם בהחלט אוהב את עצמו.

מה שמוסיף לפרסונה ה'בוני גינצבורגית' הם חיתוך הדיבור ושפת הגוף (תנו לי בבקשה קלוז אפ על הידיים), שנראים כאילו הועתקו מדמות של קצין צה"ל נלהב מדי. כשהוא נכנס לטראנס או לעצבים זה כבר מתחיל להיראות כמו קריקטורה משעשעת. הדרך בה הוא מדלג בין השתקת הסובבים אותו, הדיוטות שלא ממש מבינים מה שהוא רואה כל הזמן, לחנופה שקופה ("מי כמוך יודע", "אתה, שלמה, כשהיית מאמן...") מספקת חוויה טלוויזיונית שהיא גילטי פלז'ר במיטבו. או אולי במירעו. נשאל את בוני, הוא בטוח יידע.

חוויה טלוויזיונית שהיא גילטי פילז'ר במיטבו או אולי במירעו(צילום: ענת מוסברג)

2. רן בן שמעון. גם בן שמעון סובל מזחיחות. הוא אמנם יותר מודע לעצמו מגינצבורג ולפעמים יודע להשתמש בהומור עצמי (אוטומטית מקנה נקודות זכות), אבל גם מועד לא פעם להתנשאות מעצבנת. מספיק לשמוע את הטון המתחכם שלו – נע על הציר בין דיבור עייף של "מה-לעזאזל-אני-עושה-פה" לטון פמיליארי של "חמוד-בוא-תלמד-משהו" - בראיונות עם שדרי הקווים, כדי לזהות את הפוזה המתנשאת.

נכון, לא פעם, השאלות שהוגים שדרי הקווים הן לא הדבר הכי מבריק בעולם, אבל זה עדיין לא נותן למאמן מכבי פ"ת את הזכות לזלזל בהם, כמו למשל בתום ההפסד למכבי ת"א. אני אישית מעדיף מאמן שמתעצבן ומתווכח עם עיתונאי/שדר, מאשר כזה שמלטף את ראשו בפטרונות.

רן בן שמעון. זילזל בשדר הקווים בתום ההפסד למכבי ת"א(צילום: ראובן שוורץ)

3. פאקו אייסטראן. מוקדם לאפיין את מאמן מכבי ת"א, אבל עד כה הסימנים בהחלט מעודדים. האיש שלחש על אוזנו של רפא בניטס בגמר הצ'מפיונס האדיר ההוא באיסטנבול, מתרוצץ על הקווים במושבה עם אנרגיה ותשוקה של אוהב כדורגל אמיתי. גם בראיונות הוא נשמע ישיר, ולא בלתי מכבד (וזה בניגוד לכמה אמצעי תקשורת מקומיים שעשו לו קבלת פנים מזלזלת במיוחד וכינו אותו "מאמן כושר").

חוץ מזה, לבנאדם יש שם מדליק וקרחת מפוארת – אז ברור שאני בעדו.