למה עירוניים לא מקבלים קרקע בהנחה?

בשני ספרים בתנ"ך, ירמיהו ויחזקאל, מופיע הביטוי "אבות אכלו בוסר, ושני בנים תקהינה", כלומר, האבות חטאו ואילו בניהם צריכים לשאת בעונש. הפעם אני מעוניין לבדוק את הסיטואציה ההפוכה: אם האבות סבלו, האם בניהם צריכים ללקק דבש?

• הקיבוצים יוכלו לרכוש את הקרקע מהמדינה
• צפוף בקיבוץ: "רוצים כבר לבנות לנו בית"
• הקיבוצים: "חייבים הסכם בנייה עם הממשלה"
• ליברמן לתנועה הקיבוצית: "אתם קוזאק נגזל"
  

לפני כשבועיים יצאה כותרת מהפכנית על שיצא סוף סוף הסדר בין הקיבוצים לבין רשות מקרקעי ישראל. לאחר הקפאה ממושכת של אישורי הבניה, ואיסור על התרחבות הקיבוצים, הגיעו להסדר שבו בעבור עד 33% ממחיר הקרקע, יוכלו הקיבוצים להתרחב ולבנות על מנת לשמר את אורח חייהם.

ואני שואל על שום מה מקבלים הקיבוצים הנחה שכזו? את דרישות הקיבוצים אני מסוגל להבין: הם מעוניינים להשיג לעצמם ובעיקר לילדיהם בתים במעט מאד כסף. הבעיה הגדולה היא שנוצר איחוד אינטרסים בינם לבין רשות המקרקעין שאמורה לשמור על האדמות של כולנו. מצוקת הדיור מובילה אותם לפתרונות קלים ולא שוויוניים אשר בהינף אצבע ישחררו לשוק אלפי יחידות דיור, ולעזאזל הצדק וההיגיון.

גם ההסדר לבנים ממשיכים במושבים מקומם. במקור זוהי דרך לאפשר לבן לעבד בפועל את חלקת הוריו, כאשר הם מזדקנים: בן אחד מוגדר כ"בן ממשיך" והוא מקבל זכות לבנות בחלקה קרובה בית על מנת לעזור לאביו. בפועל זו דרך מעולה לתת אדמה לצאצאים בסכום מצחיק. לא תמיד החלק של הבן ממשיך נמצא על חלקת הוריו אלא לפעמים בהרחבה. ומכאן המניפולציות רק מתחילות לפרוח.

זכות הירושה

אז למה מאפשרים אפליה כזו לטובת הקיבוצים והמושבים? מדוע נותנים להתיישבות העובדת על גווניה השונים אדמות נוספות בבניה נמוכה, בעוד שלתושבי הערים והעיירות הסמוכים אין זכות אבות?

יש אמת בטענה שדור ההורים ישב במקומות נידחים והגן על המולדת ועל אדמותיה. לכן הם צריכים לקבל שיוך על בתיהם ואפילו היתר לסחור בהם. אבל אין הבדל גדול בין קיבוצי ומושבי הנגב לבין דימונה ואופקים, ולמרות זאת אנו מקבלים בשיוויון נפש את העובדה שבמושבים מאפשרים להקים כמה יחידות דיור על נחלה אחת, בעוד שבדימונה אם יש לך דירה לא תקבל שום סיוע לעוד דירה עבור ילדיך.

הבג"ץ שאמור להגיע בקרוב בגין אפליה בוטה לא צריך להיות ביוזמת "הקשת המזרחית". אין כאן מאבק עדתי. יש מזרחים שנהנים מזכות האבות בהתיישבות העובדת, ויש הרבה יותר ציבור כללי מכל העדות שלא נהנה משום זכות שכזו. הבג"ץ צריך להגיע מכל הציבור העירוני, שנדחס בחדרים צפופים כתרנגולות במשק ולא מקבל במתנה חדר או בית נוסף, כל דור ודור.

גם התירוץ שמדובר בקיבוצים הנמצאים בקו העימות, כמו באזור עוטף עזה או בגבול לבנון, לא תקף בעיני. אני תומך בזכות של כל ילד, בין אם הוא קיבוצניק או מושבניק, לקבל קרקע תמורת תשלום הערך המדויק שלה, בלי הנחות. אם ירצה לבנות בקיבוץ נחל עוז, שליד רצועת עזה, ממילא הוא יקבל שם קרקע זולה מאד, בדיוק כמו בשדרות. אבל אם ילכו הרוכשים לאזורי הביקוש במרכז הארץ, (ששם בפועל נמצאות הקומבינות), אין שום סיבה שלא ישלמו מחיר מלא. דין שפיים כדין הרצליה.

יהודה מודעי הוא שותף בחברת "אימפקט" לחשבות, ניהול כספים וייעוץ כלכלי - Yehudam7@gmail.com