ארנק בלי מזרחים

"זה אומר משהו עלינו, זה מספר את הסיפור שלנו בארץ הזאת". אלון אבוטבול מביט אליי מן המסך ומזמין אותי להכיר את סדרת השטרות החדשה של בנק ישראל. אני לא יודעת איזו בחירה צינית יותר - פרזנטור מזרחי שמייצג שטרות שמהם נעדרות דמויות מזרחיות או הטקסט ששמו בפיו: "זה יפה, זה חדש, זה אומר משהו עלינו, זה מספר את הסיפור שלנו בארץ הזאת, מלווה את מה שנוצר פה. זה הולך להיות חלק מחיינו. בטוח. כזה שעומד במבחן הזמן".

עוד בערוץ הדעות של ynet

המוסר הכבוש של 8200 / נסים קלדרון

המתנחלים מקבלים יותר מכם? / עדית סולברג

השטרות מספרים את הסיפור שלנו ואומרים משהו עלינו. מיהם ה"אנחנו" במונולוג של אלון אבוטבול? האם הם מספרים את הסיפור של המרוקאים בארץ הזאת? האם הם מספרים איזשהו סיפור מזרחי מרכזי שהתחולל כאן?

כן לטשרניחובסקי, לא למזרחים (באדיבות אתר בנק ישראל)

לצערי, התשובה טמונה בכשל הלוגי שמציבה השאלה - סמיכות המושגים מזרחי ומרכזי לא יכולה להתקיים בארץ הזאת. על מנת שמזרחי ומרכזי ייאמרו במשפט אחד ויתקיימו באופן שנוכח בחיינו, נדרש תהליך הכרחי של פירוק ההגמוניה האשכנזית.

הגמוניה היא השתייכות למעגלים חברתיים המעצבים תודעה ואתוס, מעגלים שמשפיעים על אליטות באקדמיה, בבתי המשפט ובתקשורת. ההגמוניה סוללת את דרכה למעמדה החברתי המועדף וממשיכה לשכפל את עצמה מדור לדור. הגמוניה אחראית על החלוקה של הון, הכרה, ערכים ומורשת במרחבים בעלי המשמעות. היא אחראית על שמות של רחובות והיא משמשת כ"וועדת קבלה" המחליטה אלו יוצרים ויצירות ייכללו בקאנון הספרותי.

בארץ, ההגמוניה ממשיכה לקיים את אותו נרטיב אשכנזי שסיפור השטרות מספר - התרבות היחידה הרלוונטית היא האשכנזית, ומנגד, זו המזרחית חסרת תרבות. מהבחינה הזו, כור ההיתוך שימש עבור התרבות המזרחית ככור מחיקה לגבי תרבותו, ומחיקה זו יצרה בורות שמתקיימת לאורך הדורות.

הקבוצה האשכנזית מתאפיינת גם בזכויות היתר שלה שבאות לידי ביטוי לא רק בייצוגים סמליים אלא גם בפערים מדידים: פערי מעמדות, פערי תקצוב בכל תחומי התרבות, פערים ברווחים מיידיים בקרקעות (לקיבוצים, מושבים ולהתנחלויות), פערי שכר ועוד. הטבות אלו הונחו בתשתית החברה מימי קום המדינה וממשיכות לקיים את עצמן לאורך כל השנים. הנחות אלה נתפשות כמובנות מאליהן, הן חלק מהסדר ה"נכון", השגרתי, ההכרחי ומחויב המציאות. כך למשל, אף אחד מחברי הוודעה לבחירת הדמויות על השטרות לא יטען כי קיימת כאן בחירה מכוונת להדיר את המשוררים המזרחים. הדבר פשוט לא עלה על דעתם, והם בטח לא מכירים משוררים מזרחים.

כקבוצה ה"אחרת" אנו נדרשים להילחם, להסביר, לזעוק את המובן מאליו המוסרי שלא מוצא כלל ביטוי במציאות הקיימת. הטקסט שהוכתב לשחקן אלון אבוטבול מדויק ואין מתאים ממנו לספר את הסיפור התרבותי האחד ש"אומר משהו עלינו": ארבעה משוררים אשכנזים מעטרים את השטרות.

על מנת לקיים חברה שוויונית והוגנת, חברה שבה גם משוררים מזרחים יתנוססו על השטרות, נדרשת תחילה הנחלה של ידע תרבותי שנגזל מאיתנו, ידע שיילמד בבתי הספר בשיעורי ספרות והיסטוריה. יש להרחיב את עולמות הידע על תרבות יהודי ארצות האיסלאם. בתהליך זה, יילמדו פיוטים שנדחקו מהקאנון אבל היוו את התרבות העיקרית עד המחצית הראשונה של המאה העשרים בארצות ערב והאיסלאם. כך יימצא שמו של רבי דוד בוזגלו מתאים לעטר שטר ישראלי. ובלימוד שירה בת ימינו יילמדו שיריה של המשוררת ברכה סרי ואולי גם היא תימצא מתאימה לייצוג על השטרות.

הצעד המשלים הנדרש הוא שינוי בהרכב הוועדה והפיכתו למאוזן. כלומר, ייצוג של מזרחים בוועדות לפי שיעורם היחסי באוכלוסיה. ולאחר תהליך הרחבת הידע, יוכלו אלה להציע את המשוררים המזרחים המתאימים. בתהליך של תיקון כולל תתפרק הגמוניה המדירה את הלא-מוכר והמופלה ותתגבש חברה שווינית והוגנת בחלוקת המשאבים הסמליים והממשיים שלה.

אפרת שני-שטרית, מנתחת מערכות מידע ופעילה חברתית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il