ארץ קטנה, איש גדול: פרידה מאברהם הפנר

עצוב להיפרד מהבמאי והתסריטאי אברהם הפנר שהלך לעולמו אתמול (ו'), ואף כי הפרידה הזו היתה צפויה - המילים הבאות נכתבות מתוך געגוע וכאב. געגוע לאחד היוצרים החשובים שקמו לקולנוע הישראלי, וכאב על שהקולנוע שלנו לא זכה ליהנות מעוד סרטים שהפנר יכול היה, ורצה, להעניק לנו.

הפנר היה מזוהה עם דור יוצרי הסרטים המודרניסטיים בארץ. קולנוענים צעירים שהעריצו את "הגל החדש הצרפתי", את הקולנוע המנוכר של אנטוניוני, את סרטי זרם התודעה של אלן רנה, ואת הקולנוע האוונגרדי האמריקני. דור הבמאים הזה, שכלל גם את יהודה ג'אד נאמן, יצחק צפל ישורון, אורי זוהר וז'אק קתמור (לימים העניק לו נאמן את הכינוי "הרגישות החדשה"), ביקש לעצב את הקולנוע הישראלי בדמותו של זה האירופאי, וליצור סרטים בעלי מראה ואופי אוניברסליים.

מתוך הסרט "לאט יותר" של אברהם הפנר. דיאלקטיקה מרתקת

כך, סרטו הקצר של הפנר, "לאט יותר" מ-1968, הוא יצירת מופת המבוססת על סיפור מאת סימון דה בובואר, וכולה מונולוג פנימי שנושאת אישה בורגנית מזדקנת המשחזרת ריב סתמי עם בעלה. הסרט, שהשתתפו בו פאני לוביץ' ואברהם בן יוסף, מייצר דיאלקטיקה מרתקת בכל הקשור ליחסי התמונה והפסקול - אנו חווים את ההתכתשות בין בני הזוג אך ורק באמצעות הקריינות של האישה ה"מולבשת" על התמונה - ובתוך כך נוגע בנושאים בעלי אופי אקזיסטנציאליסטי דוגמת זקנה, משברי זוגיות, קיום אפרורי, ואהבה שמצליחה לשרוד את היומיום.

סרטו העלילתי הארוך הראשון, "לאן נעלם דניאל וקס" (1972), הוא אחד המשמעותיים שנוצרו בקולנוע הישראלי. סיפורם של שני חברי ילדות (ליאור ייני וישי שחר) היוצאים לאתר את האיש שבכותרת, מי שהיה המלך הבלתי מעורער של נעוריהם ושעקבותיו אבדו מאז. הפנר עורך בסרט זה חשבון נפש חד ונוקב עם הצבר המיתולוגי, מספק תיאור חסר רחמים של המיתוס ושברו, של החלום וההתפכחות ממנו, וחותם בהכרה העצובה שהעבר לא ישוב וספק אם בכלל היה. יחד עם "מציצים" של חברו הטוב אורי זוהר (השניים שיחקו יחד בסרטו הראשון של זוהר, "חור בלבנה" מ-1965) - הספיד "דניאל וקס" את ההגמוניה הישראלית-צברית רגע לפני הקריסה הגדולה בעקבות מלחמת יום כיפור.

אברהם הפנר

העיסוק הביקורתי בפער שבין מיתוס ואמת היסטורית ליווה גם את סרטו "פרשת וינשל" מ-1979, שהגיבורה שלו היא עיתונאית המבקשת לפענח את סיפור רציחתו של לורד בריטי מימי המנדט, כמו גם בסדרת הטלוויזיה "ארץ קטנה, איש גדול" (1998) - דרמה משטרתית הנעה סביב חקירת מותו של גבר מסתורי שנהרג בפיגוע טרור. ביניהם ביים הפנר שתי קומדיות עצובות שביכו את גוויעתה של התרבות האשכנזית: "דודה קלרה" (1977), שגיבורותיו הן שלוש אחיות פולניות המנהלות סלון כלות, ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990), העוקב אחר כוכבת גוססת של התיאטרון היידי. התנועה בין געגוע והתפכחות כמו גם הטון הקומי-מלנכולי אפיינו את התבוננותו האינטליגנטית והמפוכחת של הפנר, וגיבוריו ייצגו תמיד כמיהה לעולם שהיה וחלף.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה יצר הפנר את "מה קרה" (1988). זהו הסרט הראשון שהתייחס להתקוממות הפלסטינית בשטחים (שנה אחר כך נעשה גם "שדות ירוקים" של יצחק צפל ישורון), והוא מורכב משני חלקים שהחיבור ביניהם מצמרר - מונולוג פיקטיבי של ניצולת שואה זועמת (בגילומה של עליזה רוזן), ותיאור קורותיהם של אב ובנו החייל הנקלעים למארב של מיידי אבנים.

"כוס אמק, וקס" - רגע הסיום של "לאן נעלם דניאל וקס?"

אבל הפנר לא היה רק במאי סרטים. הוא יצר את תוכנית הזהירות בדרכים המיתולוגית "דלת הקסמים", כתב ספרים ("המחברות של יוחנן שלכט", "כולל הכל"), שיחק (בנוסף ל"חור בלבנה" הופיע גם ב"המטרה טיראן" של רפאל נוסבאום ובסדרת הטלוויזיה "חדוה ושלומיק"), והיה מורה נערץ ואהוב בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. כזה שנהג לעלות על השולחן, להגריל ציונים מהכובע, לשלהב את תלמידיו בידע התרבותי העצום שלו, ולהגג באופן אסוציאטיבי על החיים, הקולנוע ומה שביניהם.

והיה זה הפנר שהיטיב לנסח, באמצעות שלוש מילים פשוטות, את האכזבה העמוקה שלו, שלנו, ממה שהמקום הזה היה יכול להיות - ואיננו. שלוש המילים שמסנן שפיץ המאוכזב בסיום "לאן נעלם דניאל וקס", והפכו לחלק אינטגרלי מקאנון הציטוטים של הקולנוע הישראלי - "כוס אמק, וקס". נכון כל כך, עצוב כל כך.