הכול מותר במלחמת תקציב הביטחון

אין כמו ימי הדיונים על תקציב הביטחון כדי להראות איך השדולה החזקה ביותר בישראל של הממסד הביטחוני נקראת לדגל. מקטן עד גדול, מפנסיונר ועד אלופים עטורי תהילה, פוליטיקאים יוצאי המערכת. כולם כמקהלת הצבא האדום שרים את מרש הניצחון לקראת עוד הצלחה צבאית נגד האויבים ה"אזרחיים".

עוד בערוץ הדעות של ynet

ארנק בלי מזרחים / אפרת שני-שטרית

הכול מתוכנן לפרטי פרטים, תוכניות המגירה הסודיות עולות על שולחן הדיונים וכל אחד ואחד מקבל פיקוד על גזרה כיאה לצבא מאומן היטב. לעזאזל הכול ובלבד שהניצחון יהיה מוחץ. המנצח הגדול על מקהלת המאיימים באפוקליפסה הוא ראש הממשלה. הסולן המוביל, שר הביטחון. כל הגווארדיה הזו מסתערת על מסדרונות הכנסת, מגייסת את העיתונאים הסרים למרותם, תועמלנים ויחצ"נים דורכים את שבט לשונם לקראת יריות הצלפים מטעמם בשדה הקרב להגדלת תקציב הביטחון.

בעיות דיור, תעסוקה, יוקר המחייה, קיצוצים במערכות החינוך, הרווחה, הבריאות - כל אלו בלתי חשובים בעליל בעיני השדולה למען ביטחון ישראל. הם מביטים על הביקורת כאל מקלות בגלגלים. כל האמצעים כשרים, כולל נשק בלתי קונבנציונלי דוגמת האיומים הממשיים של חדירת אנשי חיזבאללה ליישובי הצפון. או טו טו. ללא תקציב של עוד 11 מיליארד לא נוכל לערוב לביטחון תושבי הצפון. מי יכול להתנגד לכך? אף אחד.

השאלה היא מי באמת יכול לבדוק אם טענותיהם ממש נכונות? גם אף אחד, כי הכול סודי, כולל מרכיבי תקציב הביטחון. מי שמעז להטיל ספק במהימנות טענותיהם של חברי הכת הביטחוניסטית, דינו שיוקע מן היישוב. בוגד, חסר רגישות, מהמר על חיי האזרחים. לפני שנמשיך לסקור את פרפראות הליך קבלת ההחלטות לגבי תקציב הביטחון, שאלה קטנה וקצת רלוונטית: יש הטוענים שהתנהלות מערכת הביטחון וצה"ל במלחמת "צוק איתן" לא הייתה ממש מושלמת, בלשון המעטה. האם הסיבה לכך הייתה בעיה תקציבית? נדמה לי שכסף לא היה חסר. תבדקו אותי.

מערכת הביטחון אינה רוצה בהסדרת תקציב הביטחון לטווח ארוך כפי שראוי היה לעשות זה שנים רבות. הסיבה לכך אחת: אם ייקבעו הסדרים כובלים, ראשי המערכת והשדולה הביטחונית לא יוכלו לעשות בתקציב הביטחון מה שהם רוצים. מתברר שגם באנרכיה יש חוקיות. מי צריך פיקוח ובקרה? מי צריך לבדוק יעילות? מי צריך לדעת מה האתננים המחולקים למקורבים?

סיפור קצר הממחיש את ניצול המשאבים בצורה עניינית על ידי הצבא, ומדוע אסור לקצץ. לפני כשלוש שנים הוחלט להקים פרויקט חדש באחד המחנות העורפיים של צה"ל. הושקעו כ-10 מיליון שקלים בפרויקט. חודשים ספורים לאחר שהסתיימה בניית הפרויקט, הוחלט להעביר את המחנה כולו למקום אחר. הידיעה על העברה הייתה ידועה לפני תחילת הפרויקט ובכל זאת הוא בוצע. 10 מיליון פשוט בוזבזו לשווא. מישהו נתן את הדין על כך? לא. סביר להניח שאין זה מקרה בודד ורבים כמוהו מתרחשים כל יום.

בשנת 2007 פרסמה ועדת ברודט פרמטרים לקביעת יעדי תקציב הביטחון ובנייתו לטווח ארוך. בוועדת ברודט היו תשעה אישים מוכרים: ברודט, כיו"ר, איש העסקים אלי הורוביץ, אלוף במיל' אילן בירן, מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף במיל' איתן בן אליהו, ד"ר קרנית פלוג, ד"ר אורנה ברי, ניר גלעד, פרופ' מנואל טרכטנברג ואילן מזרחי, לשעבר המשנה לראש המוסד ואז ראש המועצה הלאומית לביטחון.

ממשלת ישראל מעולם לא יישמה את ההמלצות של הוועדה על אף שאימצה אותן. גרוע מכך: בשנת 2013 החליט ראש הממשלה והקבינט שיש לגנוז, יותר נכון לזרוק לפח את מסקנות ועדת ברודט שמערכת הביטחון כלל לא אהבה, ולהורות על הקמת ועדה אחרת לאותה המטרה - היא ועדת לוקר. למי שאינו זוכר, יוחנן לוקר הוא אלוף במיל והמזכיר הצבאי לשעבר של ראש הממשלה. עד היום אין מסקנות. זו השיטה. זו גם התוצאה.

ד"ר צ'לו רוזנברג, היסטוריון המתמחה בביטחון לאומי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il