פרק ב': 6 כללים שיעזרו לאחד נכון את המשפחות

יש מקרים מדהימים של משפחות שמצליחות להתחבר היטב בפרק ב': כלומר, מצב שבו לפחות אחד מבני הזוג, בין אם נשואים או לא, בין אם חיים ביחד או לא, מגדל ילדים שהם לא שלו. אבל הידעתם ששיעור הכישלונות בנישואים ראשונים הוא כ-41%, בנישואים שניים הוא כ-60%, ובסיבוב שלישי זה מגיע לכ-73%? בארץ כ-70% מהזוגות המתגרשים נישאים מחדש, אך קרוב לאחוז זה מתוכם מתגרשים. כלומר, פחות מ-40% מהזוגות שהתגרשו ונישאו מחדש, מצליחים להישאר ביחד.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

הכתבות הקודמות של חיים עמית  בערוץ הורים :

שימו את התסכול בצד: המפתח לחינוך טוב

הוא מעיף את הצלחת ומתגלגל מצחוק? יש מה לעשות

"תפסיקו כבר לריב!"; לטפח יחסים טובים בין אחים

אחת הסיבות המרכזיות לקושי הגדול של משפחות מורכבות להחזיק מעמד לאורך זמן היא שהמבוגרים במשפחות - בני הזוג, ההורים - ממהרים. על אף שלפרק ב' אנשים מגיעים בדרך כלל כשהם מבוגרים ומנוסים יותר, יש להם פעמים רבות תחושה של לחץ זמן דווקא בגלל הגיל המבוגר יותר. אולי בגלל שהם מרגישים רצון לפצות את עצמם על "פספוסים", אובדנים, או פצעים בפרק א'. אולי בגלל שהם סומכים על ניסיונם בחיים ועל בגרותם, ומאמינים שיהיה בסדר.

זו, כמובן, טעות. פרק ב' בחיים שונה באופן מהותי מפרק א', על אף שהם נראים דומים מאוד. בפרק א' בחיים אנו מתוודעים בהדרגה למשימות החדשות איתן אנו צריכים להתמודד - זוגיות, הורות לילד ראשון, הורות למספר ילדים - ויש לנו זמן סביר להשתפר ולתקן טעויות, אם נדע כמובן לנצל את הזמן וללמוד.

לעומת זאת, בפרק ב' בחיים עלינו להתמודד בבת אחת עם בעיות חדשות רבות, שעם חלקן כלל לא הוכשרנו להתמודד: השוואות עם בן/בת הזוג הקודמים וקושי להיפרד מהחיים בפרק א'; הצורך להסתגל במהירות לחיים עם אנשים לא מוכרים, שהם בעיקר ילדי בן/בת הזוג אך גם קרובי משפחה של בן/בת הזוג, שפעמים רבות אף עוינים את הקשר החדש; כניסה לתפקיד חדש, לא מוגדר - הורה לא ביולוגי; חילוקי דעות חריפים עם בן/בת הזוג, שהם בדרך כלל בעלי ניסיון ובעלי דעה בגידול ילדים, בנוגע לגידול הילדים המשותפים, במידה וישנם; סוגיות כלכליות חדשות כמו חשבונות נפרדים או מאוחדים; ועוד. טעויות בתהליך עלולות להיות קריטיות, מכיוון שהרגישות גדולה מאוד, הפגיעות של כולם רבה, ואין זמן ללמידה ולתיקון טעויות.

1. לא למהר להיפרד מפרק א'

תיאור מקרה: הוא בן 45, גרוש מזה 12 שנה, עם שני ילדים גדולים: 16 ו-21. היא בת 30, רווקה. הכירו לפני עשרה חודשים. אחרי ארבעה חודשי הכרות הם עברו לגור ביחד, וכעת, משעה שהגיעו אלי עם תחושה שהם על סף פרידה, מתברר שהם עומדים להתחתן בעוד חודש, וצפויה להם לידה בעוד חצי שנה! לצערי, הם אמנם נפרדו.

בני זוג שממהרים להיפרד מפרק א', בלי שהם מאפשרים לעצמם לעבד את הכאב והצער הכרוכים במשבר הפרידה, בלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון רציני על החלק שלהם במשבר, יתקשו להיכנס בהצלחה לפרק ב'. תחושות אשמה, כעס, געגועים לא מעובדים מפרק א' יתערבו בצורה הרסנית בפרק ב'. לכן חשוב לא להתנפל על ה"מציאה" של פרק ב' כמוצאי שלל רב, כנמלטים מאזור אסון למקום מפלט בטוח, אלא להתנהל בצורה שקולה, מכבדת את מה שחווינו והיינו בפרק א'. כיצד נדע שאנחנו בשלים להיפרד מפרק א'? אחרי שהרגשות והקונפליקטים הקשורים לפרק א' מלווים אותנו, אך כבר לא מעסיקים אותנו.

2. לא לדרוש מהילדים להיפרד מהר מפרק א'

מספר נער בן 16, שנמצא כבר תקופה ארוכה בטיפול: "לא האמנתי כשההורים סיפרו לי שהם מתגרשים. זה היה שוק מוחלט. לא היה לכך שום סימן בבית שלנו. לא ראיתי אותם רבים אף פעם! מאיפה הם הביאו את זה? אני עוד לא מעכל את זה. אמרתי להם שאם הם ירצו לחיות עם מישהו אחר, בן או בת זוג חדשים, אני לא אסכים לכך בשום אופן!".

חשוב להבין שגם כשהיחסים בין ההורים הנפרדים תקינים לכאורה, הילדים במשפחה חווים משבר קשה. מבחינת הילדים אין סיבה לגירושין במשפחה שהיחסים בין ההורים נראים ללא בעיות, והכעס שלהם על ההורים גובר. כמובן שבמקרים של אלמנות, כשהמוות של ההורה האחר בא בחטף, חשוב במיוחד לא למהר עם הילדים לעבור לסדר היום, לתפקד כאילו הכל כרגיל. אמנם חשוב לשמור על סדר יום רגיל של הילד, אבל אסור לדרוש ממנו למהר לשכוח את החיים עם ההורה שנפטר.

3. לא למהר לחבר את המשפחות

מספרת בכאב גרושה בת 38, אם לשני ילדים, שעברה לגור עם בן 37 עם שני ילדים קטנים יותר: "לא חשבתי שיהיה לי קשה עם הילדים שלו. הייתי בטוחה שאם אני אוהבת את ילדיי ויש לי מערכת יחסים טובה איתם, אסתדר גם עם הילדים שלו. הרגשתי שזה החלק החזק שלי. אבל פתאום, מרגע שעברנו לחיות ביחד, אני רואה כמה זה קשה לי. כמה הם שונים מילדי: תזזיתיים, מהירים, לא מנומסים. אני לא בטוחה שהחלטתי נכון שעברנו לגור ביחד. אין כיום שום דבר כייפי בחיים שלי לעומת המצב כשחיינו בנפרד".

כאשר לבני הזוג אצה הדרך, הם ממהרים לחבר את משפחותיהם, ללא הכנה ראויה של עצמם ושל ילדיהם. לעתים הם עצמם נדהמים מהקושי שהם חווים בהסתגלות למצב החדש: לחיות עם ילדים אחרים, שונים מאוד מילדיהם; לאבד בעוצמה את תחושת האינטימיות הזוגית שנוצרה. כאשר בני הזוג ממהרים לחבר את המשפחות הם בדרך כלל מנחיתים על ילדיהם את בשורת החיים ביחד במקום להכינם לכך בהדרגה. יש להימנע מקיצורי דרך ולתת לילדים זמן להסתגל לתהליך המשפחתי. מומלץ לאפשר להם הכרות הדרגתית עם בן/ת הזוג ועם ילדיו/ה. בהמשך, כדאי להסביר להם את מניעי ההחלטה האישית להתקשר לבן/ת זוג חדשים ולתאר להם את העומד להתרחש בצורה מפורטת ככל האפשר. על ההורים להיות מוכנים לשמוע הסתייגויות, ביקורות, התנגדויות וכו' ולטפל בהם בצורה ישירה ואוהדת.

4. לא למהר להיות הורים של ילדי בן/בת הזוג

כותבת בייאוש משתתפת בפורום באתרי: "אני רווקה בת 26 ובן הזוג שלי בן 35. יש לו ילד בן 12 שבן זוגי מגדל לבד מאז בנו היה בן שנתיים וחצי. לפני כחודש וקצת עברתי לגור איתם. ההתחלה הייתה נפלאה. היה חיבור יפה מאוד והשתדלתי (מכל הלב) לתת המון אהבה לבנו. אבל עשינו טעות בהתחלה. בן זוגי נתן לי 'לנהל' את העניינים של בית הספר של בנו: לבדוק לו שיעורים, לתת לו עבודות וגם לחלק הוראות ולחנך. הרגשתי שזה מקלקל את הקשר בינינו, אבל זה נראה לי כבר מאוחר מדי. אני מרגישה שאיבדתי את הילד: גם את אהבתו וגם את הכבוד שלו אליי. בכל הזדמנות שיש לו הוא מזלזל ופוגע בי. הגעתי למצב בו אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמשפילים אותה. אני לא רגילה לקבל יחס כזה מילדים, במיוחד שאני משתדלת לעשות הכל כדי להתקרב אליו. מה עליי לעשות? איך להתנהג?".

לעתים בני הזוג באים עם פנטזיה לשקם, לתקן, לבנות מחדש את המשפחה שלא הצליחו בה בנישואים הראשונים. לכן, הם רוצים לתפקד מהר כמו הורה, לטוב ולרע, גם לילדי בן/ת הזוג - לאהוב, להציב גבולות, למשמע, להעניק וכו'. לעתים, הם פשוט רגילים להיות בתפקיד ההורה, במיוחד האימהות, והם לא מצליחים לעשות את ההפרדה המתבקשת בין הורות לילד שלהם לבין הורות לילד של בן/בת הזוג. פעמים רבות בן הזוג, במיוחד הגבר, מצפה ואף דורש מבת הזוג לתפקד כהורה לילדיו. אולי כי הוא מרגיש אשם, אולי כי הוא מרגיש בחוסר יכולתו למלא תפקידים "אימהיים" ואולי כי פשוט יותר נוח לו.

העיקרון שצריך, לדעתי, להנחות את בני הזוג ביחסים עם ילדי בן/בת הזוג, בשלב הראשוני של החיים יחדיו, הוא לפעול במשפחה המחוברת יותר כבני אדם ופחות כהורים. מותר להם להציב גבולות אישיים ("אני לא מוכן/ה שתדבר אלי כך"), להקפיד על חוקי הבית שנקבעים ביחד ("כמו שקבענו, לא מפריעים לנו בשעת הצהריים") ובוודאי שמותר וכדאי לתמוך בילדים של בן/בת הזוג ולעודדם. אבל, כדאי להימנע ככל האפשר מהתערבות לא הכרחית בחינוכם (למשל, הישגיות בבית ספר, חינוך לערכים וכו'). בצורה אחרת, גורפת אמנם אבל נכונה בדרך כלל, אפשר לקבוע שבכל מה שקשור לחובות ומשמעת על ההורים הביולוגיים להיות בתפקיד ההורה "הרע", ואילו ההורים החורגים יפעלו כהורה "הטוב".

5. לא לדרוש מהילדים לקבל מהר את הורות בן הזוג

כותבת בחרדה משתתפת בפורום באתרי: "אשמח אם תוכל לייעץ לי מה לעשות מכיוון שאני כרגע נמצאת בבעיה שעלולה לעלות לי בזוגיות פרק ב'. אני יוצאת עם בחור כשנתיים, כאשר שנה אחת אנחנו בקשר רציני. הבעיה היא שילדיו, בני 12 ו-17, אינם מעוניינים להכיר אותי. את ילדי הוא מכיר, אך בעקבות הבעיה עם ילדיו אנחנו בקושי מתראים עם הילדים שלי. אני יודעת שהגירושים של בן זוגי היו קשים מאוד עבור הילדים, אבל עבר מאז הרבה זמן. בן זוגי מבקש סבלנות, אבל לי קשה מאוד להמשיך כך את הקשר. אני חושבת שהוא צריך להציב לילדיו אולטימטום!".

לעתים נוצר קשר מהיר וטוב בין הילדים לבין בן/ת הזוג החדשים. פעמים רבות, נדרש זמן ארוך יותר לכך. יש להיות סבלניים ולהבין שלילדים צורך בסיסי הישרדותי להסתגל, בתנאי שלא לוחצים עליהם. יתכן שלא תהיה כלל אהבה בין הילדים לבין בן/ת הזוג, אלא ישררו ביניהם יחסי אמון וכבוד בלבד, וזה מספיק. בוודאי שאין לדרוש מהילד להתייחס לבן הזוג כאל הורה, לקרוא לו "אבא" או "אמא".

6. לא לדרוש מהילדים להיות מהר חברים טובים

מספר ילד בן 12: "אמרתי לאמא שאני לא רוצה שהילדים שלו יבואו ליום הולדת שלי, ואני מסכים שרק הוא יבוא. הסכמתי שרק הוא יבוא כי אמא לחצה עלי. ואז גם הוא לא הגיע. כששאלתי את אמא למה, היא אמרה לי בהאשמה שהוא אמר שהוא לא מוכן לבוא למקום שלא מזמינים את הילדים שלו. הבנתי שהוא נפגע ממני. הוא תמיד נפגע ממני. אבל לא אכפת לי. אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה שהילדים שלו יהיו חלק מהחיים שלי, ושאני לא סובל אותם. היא כעסה עלי, ואמרה לי שאלה האחים החדשים שלי".

כשם שהורים לוחצים על ילדיהם לאהוב מהר את בן/בת זוגם, הם לוחצים עליהם, ואף יותר, להתחבר מהר ולהיות חברים

טובים עם ילדי ההורה האחר. ואולם ילדים רבים אינם יכולים לסבול את חברתם של האחים החורגים או האחים למחצה ואינם מסוגלים להתגבר על הדחייה שלהם אותם. אחרים משיגים יחסים ידידותיים אך קרירים ולעולם לא יתקדמו מעבר לזה. במיוחד חשוב לא ללחוץ מדי כשעוברים לגור ביחד בבית של אחת המשפחות. החדשים תמיד ירגישו קצת פולשים והוותיקים תמיד ירגישו שפלשו לביתם. יש לכבד תחושות אלה, לא ללחוץ, להתקדם בעקביות בתהליכי החברות של הילדים (ליזום פעילויות משותפות, לעודד תלות הדדית ועוד) אך בלי לדרוש תוצאות מהירות של חברות.

כשמדובר בתהליך הרגיש והעדין של כתיבת פרק ב' בחיים של משפחות, התחברות של משפחות נפרדות למשפחה מורכבת, עקרון האיטיות אינו רק עניין של כדאי, nice to have, אלא הוא הכרח פסיכולוגי, must to have. תהליך זהיר ורגיש של פרידה מתאימה מפרק א' בחיים וכניסה איטית לפרק ב' בחיים חיוני להתמודדות מוצלחת של יחידים ומשפחות עם אתגרי פרק ב' בחיים.

הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני. הכתבה מבוססת על ספרו החדש "הורים בטוחים בעצמם – מנהיגות הורית בגיל הרך", בהוצאת מודן. לאתר של חיים עמית. לפרטים על יום עיון העוסק בפרק ב', במסגרתו תינתן הרצאה של חיים עמית בנושא, לחצו כאן