זכויות דמוקרטיות? ביטחון כלכלי יותר חשוב

איך נראים החיים שלכם? לחלקנו טוב ואולי טוב מאוד. לאחרים קשה. רובנו נעים מכאן לכאן. החברה שלנו במערב מספקת לנו צרכים חומריים רבים, לפחות לאלה שיש להם משאבים ברמה סבירה. האינטרנט וכלי התקשורת מספקים בידור ועניין אינטלקטואלי. הפסיכולוגיה המודרנית מסייעת מאוד: מותר להגיד מה שרוצים, לחשוב איך שרוצים, ובשנים האחרונות גם לחיות כמו שרוצים.

• לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס
  

בתוך כך ישנם הוגים פוליטיים וכלכליים שלא מרוצים מהיבטים מסויימים. כזה היה ההוגה הגרמני האוסטרי אותמאר שפאן (Othmar Spann). שפאן, שפעל בעשורים הראשונים של המאה ה-20, לא אהב את הקפיטליזם. הוא התנגד לו בכל מאודו. אך האם הוא היה סוציאליסט? מרקסיסט? קומוניסט? כל התשובות לא נכונות. הוא תעב את הגישות האלה ולכן המטרה שלו היתה לייצר פתרון שונה לבעיה הקפיטליסטית - הפתרון הזה נקרא קורפורטיזם.

רעיון הקורפורטיזם הוא תולדה עקיפה של תורת המדינה של אפלטון (דיברנו על כך בטור הקודם). הוא פעל ועוצב בימי הביניים באירופה וחודש במאות ה-18 וה-19 על ידי כלכלנים ופילוסופים ששייכים לתנועה יוצאת דופן בתולדות אירופה: התנועה הרומנטית.

שפאן הושפע במיוחד מהוגה רומנטי בשם אדם מולר (שאותו נציג בטור הבא), אבל כדי להבין מה רצה שפאן ואיך נראה קורפורטיזם, נתחיל בבעיות שלו עם הקפיטליזם של ימיו.

כולנו כדורי ביליארד

נשמע מסובך? לא ממש. עט שהחזקתי ביד נופל למטה ומתנגש ברצפה. הכוח הוא כוח המשיכה והעט נפל (תוצאה) כי (הסיבה) פתחתי את היד ועזבתי אותו. ואיך זה בדיוק קשור לכלכלה?

אנחנו ממשיכים בסיפור ועוברים לסקוטלנד. פרופסור לפילוסופיה של המוסר בשם אדם סמית' נדלק על הרעיון. הוא רצה לתרגם אותו למערכת של בני אדם. גם החברה, הוא חשב, וגם הכלכלה, פועלות כמו מנגנון כזה.

יש מיליוני אובייקטים קטנים: חלקם בני אדם (סובייקטים אם נדייק) וחלקם דוממים ובמקביל יש כוחות שמפעילים אותם. שיווי המשקל, ההיצע והביקוש הם רק דוגמאות לאותם כוחות. כך נולדה הכלכלה המודרנית שרואה בנו חלקיקים בתוך מנגנון.

מדוע שפאן וההוגים הרומנטיים לא אהבו אותה? בדיוק בגלל זה. החברה הזו היתה בעיניהם חברה מפרקת. היא פירקה וטחנה כל דבר טוב שהתקיים בחברה הקודמת. במקום גוף אחד סולידרי שנקרא "עם" או "אומה" או "חברי כנסיה", הפכנו למיליוני נקודות בודדות על משטח אחד גדול.

במקום יחסי אמפתיה, סולידריות, ידידות ותקשורת הפכנו לגורמים שמופעלים במיוחד על ידי מה שמכונה בשם "כוחות השוק". ומה עם המסורת? הדת? המוסר? כל אלה נעלמים, יגיד שפאן. מהפכה, מלחמת מעמדות ועוני איום. כך נראה ההווה שלנו. את כל אלה הביא הקפיטליזם של אדם סמית'.

קן נמלים ענק

במערכת קפיטליסטית כולנו משולים לנקודות דומות על משטח. אף אחד מאיתנו אינו חיוני לקיום של האחרים. סליחה על הדוגמה, אבל אם פצצה שטנית תחסל חצי מאוכלוסיית המין האנושי, סיכוי סביר שלא כל האחרים ימותו תוך שניות. סביר שהאנושות תתגבר ואולי אפילו תפרח יותר. כאן נגיד שהשלם (החברה) היא כרגע אוסף כל החלקים שמרכיבים אותה.

אולם, בקן הנמלים זה לא מתנהל כך. החברה שם בנויה בדומה לגוף אנושי; יש מוח ולב (המלכה), יש פועלות, חיילות ועוד. אף אחד מהמעמדות האלה לא יכול להתקיים בלי כל השלם. יש למלכה קיום פיזי רק כשהיא מוקפת בנמלים אחרות, והנמלים לא ישרדו בלי המלכה. כאן נגיד שלשלם (קן הנמלים), יש ערך מוסף.

ומה רוצה שפאן? ובכן, בדומה לאפלטון שאותו הזכרנו בטור הקודם, שפאן מוותר על החופש ועל ה"זכויות" השונות שיש לאנשים בחברה דמוקרטית. הוא מעדיף הרמוניה חברתית ובטחון רגשי וכלכלי. את האגואיזם הקפיטליסטי (השאיפה הכלכלית של כל אחד מאיתנו למקסם את הרווחים שהוא מפיק, הן כלכלית והן פסיכולוגית וחברתית) שפאן מציע לקיים כגוף אחד שמתפקד ביחד. כמו קן נמלים, בצורה אורגנית. 

האינדיבידואליזם, שפאן יגיד, הורס את המרקם החברתי שבין חברי הקהילה, את הסולידריות ואת האמפתיה. מכאן מתחילים בעיניו מאבקים מעמדיים ונסיונות למהפכות שמסתיימות בשפיכות דמים. ואיך זה מתנהל בדיוק? ואיך זה קשור למחשבה הבדיונית שלי על ניהול סטטיסטי אקראי של החברה, בטור הבא.

ד"ר אושי שהם קראוס הוא מומחה לפילוסופיה של הכלכלה. מעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. ניתן ליצור עמו קשר  ולהאזין לתכנית הרדיו שלו קצה הקרחון המשודרת בימי רביעי, ב-12.05, ברשת א' של קול ישראל