לאן נעלם שיר השנה תשע"ד?

בואו תחשבו לרגע על נבחרי השנה החולפת במוזיקה הישראלית, ונסו לענות בדרך הכי אינסטינקטיבית: מה היה שיר השנה של תשע"ד? מי היה זמר השנה? זמרת השנה? הרכב השנה? קרוב לוודאי שבאף אחת מהקטגוריות לא יקפוץ לכם שם ברור ומיידי.

זו תופעה מתמשכת, שמחריפה משנה לשנה, אבל דומה כי השנה הגיעה לשיאה. אם בעבר לא רק שהיו פה נבחרי שנה ברורים, אלא גם התנהלו קרבות דרמטיים בין המתמודדים (עפרה וירדנה, תיסלם ובנזין, שלום ושלמה, משינה ואתניקס. ועוד ועוד), הרי שבשנים האחרונות - ובייחוד כאמור השנה - קשה אפילו לבנות את רשימת המועמדים בכל קטגוריה. חלק מהן אפילו מגוחכות. כמה מתמודדות אמיתיות תמצאו, למשל, בקטגוריית להקת השנה?

 כמה להקות כבר יש כאן? מוניקה סקס "מרוב אהבה"

הגיוני לתלות את התופעה הזו בחולשת התעשייה. המודל העסקי של מכירת דיסקים כבר פשט את הרגל, ולכן יש הרבה פחות היגיון כלכלי בהוצאת אלבומים חדשים, ובכלל - בהשקעה בהקלטות. ובכל זאת, בתשע"ד יצאו כאן שירים ואלבומים חדשים של כמה מכוכבי העל של המוזיקה הישראלית: ריטה, יהודה פוליקר, אייל גולן, אביב גפן, אביתר בנאי, גלי עטרי, הראל סקעת, עידן רייכל, דודו אהרון, מרגול וזהבה בן, עומר אדם, מירי מסיקה, ליאור נרקיס, רמי קלינשטיין, מארינה מקסימיליאן, שלומי שבן. ועדיין, כמעט אף אחד מהשירים האלה לא הפך לנכס קולקטיבי, או הותיר חותם אמיתי. אז למה בכל זאת?

כל הגדולים הוציאו. רמי קליינשטיין "מתנות קטנות"

הסבר אפשרי הוא המלחמה בדרום, שהרסה לגמרי את הקיץ - עונה שבדרך כלל מייצרת להיטים רבים במוזיקה הישראלית. ועדיין, זה לא יכול להסביר את אובדנו הכמעט מוחלט של הסקס אפיל. האם ניתן פשוט לקבוע שבתשע"ד יצרו כאן מוזיקה פחות טובה/ מעניינת/ מתקשרת עם קהל מבשנים הקודמות? ממש לא. בשנה החולפת יצאו כאן לא מעט אלבומים ושירים מצוינים - והמוזיקה הישראלית רק הולכת ונעשית מגוונת יותר ויותר. אז למה מרביתם לא הפכו ללהיטים, ולא פרצו לתודעה הרחבה?

נעשה מגוון כאן. אביב גפן ב"עולם חדש"

זה בדיוק העניין. שכבר אין כמעט דבר כזה, התודעה הרחבה. מהפכת האינטרנט, והרשתות החברתיות שבאו בעקבותיה, הפכו מצד אחד את הפצת המוזיקה לעניין נגיש ומעשי הרבה יותר. מוזיקאי ישראלי יכול היום להגיע אל הקהל בצורה ישירה ובלתי אמצעית, וכבר לא תלוי בפילטרים הישנים של פעם, כמו עיתוני סוף השבוע, גלי צה"ל והספה אצל רבקה מיכאלי בליל שישי. אבל מצד שני - הוא נתקל בתחרות אדירה של אינספור מוזיקאים אחרים המציפים את הרשת. בעבר היה קשה מאד לפרוץ את מנגנון הסינון התקשורתי. אבל ברגע שפרצת אותו, כמעט כולם הכירו אותך. היום אין כמעט סינון, אבל גם אין את אפקט הבוקר שאחרי הכתבה הגדולה.

הושמע ללא הפסקה. מוקי - "ילד של אבא"

התוצאה היא, שהמוזיקה הישראלית החלה להתפרק לנישות. במקום שכולם ישכשכו באותה בריכה, כל אחד פרש אל השלולית שלו. וכך, יש אמנים שהם מלכי השלולית, אבל בשלולית הסמוכה כמעט לא שמעו עליהם. קחו למשל את שלומי שבן, או את להקת הקולקטיב, שהשנה הוציאו אלבומים חדשים ומדוברים. בשלולית היוקרתית של מרכז תל אביב יש אנשים שנשבעים בשמם, מרוב הערצה. חלק גדול מהם עיתונאים. אבל אם תפנו - לא אל מסעודה משדרות, אלא אל אביבה מפתח תקווה - קרוב לוודאי שהיא לא תכיר יותר משיר אחד שלהם. זה שהושמע בגלגלצ. יודעים מה? גם זה כבר לא בטוח. כנ"ל ביחס למתמודדים על משבצת "תגלית השנה". אסתר רדא היא בעיניי פוטנציאל ענקי, והשנה היא עשתה את הפריצה שלה באופן סופי כשהוציאה אלבום בכורה. אבל האם לפריצה הזו היתה השפעה כמו, למשל, זאת שהיתה לאתי אנקרי הצעירה, כשרק התגלתה? אפילו לא קרוב.

אביבה מפתח תקווה מכירה? שלומי שבן "תרגיל בהתעוררות"

לא מקרי גם, בהקשר הזה, שחלק ניכר מהאמנים הנחשבים והמדוברים של השנה החולפת שרים בכלל באנגלית. ע"ע הקולקטיב, רדא או The Angelcy. עצם הבחירה שלהם באנגלית מצביעה על ויתור מראש על היומרה לחדור בגדול להכרה הרחבה בישראל. הם בונים על קריירה בינלאומית, הנשענת על תמיכה קבועה של השלולית הישראלית שלהם (וזו זכותם כמובן). אבל אין אצלם אפילו רצון "לכבוש את המדינה". האמן המרכזי היחידי שניסה בשנה החולפת לעשות את זה בגדול, וירה בכל התותחים האפשריים, בלי להתבייש או לברוח לשלולית הסמוכה לביתו, היה מוקי. ולא פלא ש"ילד של אבא" שלו, או "לב חופשי", הם מהשירים היחידים שהצליחו להיכנס לקולקטיב. לא הלהקה, המדינה.