מאמי שלי: הבייבי החדש של דניאלה לונדון דקל
אתם מכירים אותה כמאיירת קומיקס מחוננת וכבעלת הטור המצליח ב-"7 ימים", אבל הבייבי האמיתי של דניאלה לונדון דקל הוא "מאמי", סדרת אנימציה חדשה שהיא חולמת להפיק. לרגל פרסום שני הפרקים הראשונים היא מראיינת את עצמה ומאחלת למצוא אוליגרך אנין ועשיר - שיעזור במימון החלום
עצמי: "או! יופי שהתקשרת! רוצה להשקיע המון כסף במיזם הלא קיים שלי?".
<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>
אני: "לא".
עצמי: "כדאי לך. זה יקר, זה המון עבודה, אי אפשר לצלם את זה באייפון שש וזה מיותר לגמרי".
אני: "אה, מעולה. נורא משכנע. ספרי לי באיזה מסגרת הסרטונים הללו נוצרו?".
עצמי: "אין שום מסגרת. עשיתי את הסרטונים כי התלבטתי בין שני סוגי השקעות מניבות: אמבט עיסוי לכפות הרגליים או סרטוני אנימציה. סתם, סתם... האמת היא שבמשך שנים התאספו אצלי המון סיפורים קצרים על נשיות, אמהות וחיי שיגרה - חלקם הופיעו כקומיקסים, חלקם כטקסטים - ונורא התחשק לי להעביר אותם למדיום הזה ולתמצת אותם לג'יבריש: שלא יגידו כלום, אבל יגידו הכל. יש לי כל כך הרבה חומר שהייתי שמחה לעשות סדרה שלמה עם הדמות הזו, עם מאמי, ועם שני השותפים המחוננים שלי: דוד פולונסקי ויוני גודמן".
אני: "הדמות הזו, זאת כלבה?".
עצמי: "לא. זאת דמות. יצור. אין חיה כזו באמת. כשהתחלנו לעבוד על הדמות, שלחתי לדוד פולונסקי, המעצב, צילום של סוריקטה, סוג של נמייה שחיה בדרום אפריקה. בעיני זאת החיה שתווי פניה מתמצתים בצורה הכי מושלמת את התום, המתיקות והתימהון האנושי. דוד הוסיף לה את האוזניים הכלביות האלה ועוד כמה מאפיינים שאני נורא אוהבת, כמו כפות ידיים ענקיות, כפות רגליים קטנטנות וציצי זעיר - ציצי של טרנסג'נדר שהתחיל לקחת הורמונים אבל עדיין לא עבר ניתוח".
אני: "למה להשתמש ביצור מאויר ולא באשה מאוירת?".
עצמי: "קראת כשהיית ילדה את 'הרוח בערבי הנחל' או את 'פו הדב?'? אני חושבת שיש משהו במטפורה של בן אדם, או במקרה שלנו - בת אדם, שעוזר להבין את המין האנושי הרבה יותר טוב. באמנות קוראים לזה 'הזרה'. זה להתרחק טיפה כדי להתקרב. זאת גם הסיבה שאני אוהבת אנימציה. אני אוהבת את יכולת ההפשטה וההגזמה ששום צילום לא יכול לתת. אף תינוק אנושי לא יכול לצרוח כל כך גדול ורחב, עם ענבל מתנדנד בתוך הלוע, כמו שיכול לצרוח תינוק מאויר. האנימציה לא תיתן לך אף פעם את הדבר עצמו, אלא את המהות שלו".
"כשאנשים רואים אותי בלייב, הם מתפלאים לראות פצצה דקה ושרירית"
אני: "את מציירת דמויות נשיות כבר המון שנים. יש את האמא של 'חמודי', עם תסרוקת הענן על הראש, יש את האמא ממדור הקומיקס שלך בשבעה ימים עם התלתלים, ועכשיו יש את הסוריקטה הזו. מי מהן זו את?".עצמי: "כולן, ואף אחת. הכי דומה לאיך שאני נראית זו הדמות משבעה ימים, כי זה מדור אישי. אבל גם שם היא לא ממש דומה לי. עובדה שתמיד כשאנשים רואים אותי בלייב, הם מתפלאים לראות פצצה דקה ושרירית".
אני: "לגמרי. ומה יהיה בהמשך של הסדרה?".
עצמי: "אני לא יודעת אם יהיה לזה המשך. כי בניגוד לקומיקס, שזה רק אני והמחשב, סרטוני אנימציה אני לא יכולה לעשות לבד. אני גם לא יודעת. אני צריכה לשלם לצוות קטן של אנשים מוכשרים ממני פי כמה כדי שיעזרו לי, ולזה אני צריכה מימון.
"אני יודעת מה הייתי רוצה לעשות בהמשך. הייתי רוצה להתעסק בעוד היבטים של חיי השגרה:
זוגיות, חברות, הזדקנות. הייתי רוצה לקחת את מאמי למיטה, לבית קפה, לחנות בגדים. להאיר עוד רגעים בנליים להחריד ומשעשעים להפליא של הקיום הנשי. אבל זה נורא קשה לגייס כסף למימוש חלומות. שני הסרטונים הללו, שאני מתייחסת אליהם כאל פיילוט, זה המקסימום שיכולתי להוציא מבלי להתגרש. עכשיו אני מחפשת אוליגרך אנין ועשיר".
אני: "זה לא אני. אבל יש אתרים כאלה של מימון המון. למה את לא מנסה שם?".
עצמי: "אין לי כוח להפיק סרטון שבו אני מסתכלת לאנשים בעיניים במבט של 'הו, לא תאמינו כמה הפרויקט שלי חשוב'. כל ה'אם תתרמו 100 שקל תקבלו מגנט מאמי למקרר ואם תתרמו אלף, תקבלו מקרר בצורת מאמי עם חתימה אישית...". זה לא בשבילי. שלא תביני, אני חושבת שזה דבר נהדר מימון-המון, אבל אני אנטיפתית מדי לדברים כאלה".
